מי שמאמין לא מפחד" שר אייל גולן שליט"א במה שהפך להמנון נבחרת ישראל בכדורגל. ייתכן שהגיע זמנו של להיט האצטדיונים הזה לעבור למגרש של הגדולים, היכן שמתקבצים להם בעיקר אנשים קטנים: הפוליטיקה הישראלית המעליבה. אחרי התקיפה הישראלית בסוריה בשבוע שעבר, על פי מקורות זרים כמובן, מיהרו חברות כנסת מהשמאל להאשים את נתניהו בפוליטיזציה של ביטחון ישראל.
גם ברשתות החברתיות היו כאלה שמיהרו להאשים את ראש הממשלה שהנה הוא קורץ למערכת הבחירות שנפתחה זה עתה. צריך להיות ברור לכל בר דעת כי ראש ממשלה ושר ביטחון לא יעשו שימוש מסוכן בזרועות הביטחון של ישראל, אלא שבמציאות המביכה שבה אנו חיים כל תסריט אפשרי.
האמונה בנציגינו בבית הנבחרים מגרדת את התחתית מלמטה. כבוגרי משפטי אולמרט וסדרות טלוויזיה פוליטיות (מ"בית הקלפים" האמריקאית ועד הגאונות של “פולישוק" הישראלית), שמציגות לצופה את מאחורי הקלעים, אין תסריט שיכול להפתיע את האדם הסביר, כי הרי הלא סביר הפך ממזמן למציאות בת קיימא. לא נופתע אם בעתיד יישב בנימין נתניהו עם ביוגרף ויספר לו על בחירות 2015 ואיך אסד שיחק בהן תפקיד מרכזי יותר מסתם סטטיסט.
בוז’י, ביבי ויאיר הם ראשי הקבוצות. ביבי יוצא ראשון ובוחר את נפתלי. בוז’י שיוצא שני מהמר על ציפי, ואחרון חביב בוחר יאיר שהולך על הלהיט החדש במגרש, הלוא הוא כחלון. והם ממשיכים. ביבי רוצה את איווט אלא שהוא אולי קבע עם כחלון מראש, אז ביבי נתקע עם דרעי והחרדים.
ועדות מסדרות ופריימריז - אאוט. שריונים והצנחות לרשימה - אין. זה זמן המנהיגים, כל דאלים גבר. מה שעבד היטב ברשימה של ליברמן ואצל גדולי התורה מוצא את מקומו כמעט בכל מפלגה עלי אדמות מדינה. כוכבי האינסטנט, לפיד וכחלון, לא רק בוחרים רשימה, אלא מנסחים תקנון שמסמיך אותם אפילו לקבוע שכדור הארץ שטוח.
גיבורי האיחוד, הרצוג ולבני, משחקים שבץ נא ברשימה המאוחדת וגם במפלגות הדת ומדינה מחליט הראיס, אריה ונפתלי בהתאמה, לנפנף את ישי ואריאל מחוץ לרשימה. אין תקווה או אמונה. אין דרך או מהות. הכל פרסונלי ורדוד. והכי חשוב: “בלי אמונה סוריה לא הייתה אוכלת אותה".