הם אולי רק בני נוער, אבל גם הם יודעים להתנהג כמו עורכי דין ולדקדק בניסוח. לפני כעשרה ימים קבעו המנהיגים הצעירים של תנועת הנוער של התנועה היהודית-קונסרבטיבית באמריקה, כי מעתה לא יחול עוד איסור על חברי ההנהגה לצאת לדייטים עם בני זוג לא יהודים. במקום איסור גורף, כפי שהיה מקובל עד עתה, נקבע הנוסח הבא: החברים צריכים להיות מודל של ”בחירה יהודית בריאה של דייטים“, ה“כוללת הכרה בחשיבותם של דייטים בתוך הקהילה היהודית ומתייחסת לכל אדם תוך הכרה שכולם נולדו בצלם אלוהים“. 



ובמילים פשוטות: יהיה נחמד אם תעדיפו בני זוג יהודים, יהיה בסדר גם אם תבחרו אחרת, כי כולנו בני אדם. זו החלטה שאפשר להתייחס אליה כאל ציון דרך היסטורי: התנועה הקונסרבטיבית היא תנועה הלכתית שאוסרת על רבניה להשיא יהודים ולא יהודים – זה אחד ההבדלים הבולטים בינה לבין היהדות הרפורמית – והנה צעיריה החליטו למרוד ולהתוות דרך חדשה. אפשר גם להתייחס אליה בשוויון נפש: הצעירים הללו בסך הכל עשו את המובן מאליו – ישנה מציאות שאי אפשר להתעלם ממנה, ובמציאות כזאת האיסור על יציאה עם בני זוג לא יהודים משמעותו הרחקה של הרבה מאוד צעירים יהודים מצוינים מהתנועה הקונסרבטיבית בפרט, ואולי מהיהדות בכלל.
 
הנתונים מדברים בעד עצמם. סקר ”פיו“ מהשנה שעברה, שזיהה את הזינוק החד במספר הצעירים היהודים שנישאים ללא יהודים, עד כדי שמונים אחוזים בקרב צעירים רפורמים (82.2%) ומי שהם ”סתם יהודים“ שאינם משתייכים לזרם כלשהו (78.61%), לא פסח גם על התנועה הקונסרבטיבית. זו תנועה במצוקה: בעולם יהודי הפונה לקצוות, היא מנסה לשמור על דרך של אמצע. הלכתית, אך לא אורתודוכסית. פרוגרסיבית,  אבל לא עד כדי רפורמה. עד לפני כמה עשרות שנים היו הקונסרבטיבים עמוד התווך של החברה היהודית-אמריקאית המחויבת, אבל כוחם נשחק מאוד. פחות מעשרים אחוזים מיהודי ארה“ב מזהים עצמם כקונסרבטיבים, וגם בתוכם ניטשים קרבות בין השמרנים – המבקשים להחזיק את התנועה במקום שבו הייתה קודם לכן – לבין החדשנים – הדוחפים אותה למקום שבו נמצאים רוב היהודים. 

הרב המורד
העימותים בין הפלגים הללו יודעים תקופות של משבר ותקופות של רוגע. כאשר התנועה החליטה לאפשר לסמינרים שלה להסמיך רבנים הומואים ורבות לסביות, ניכר משבר. נדמה שעכשיו מתקרב במהירות המשבר הבא, הנוגע לסוגיה הרגישה ביותר על סדר היום של יהדות אמריקה – שאלת הנישואים מקרב הצעירים הקונסרבטיבים, כארבעה מכל עשרה שנישאו בעשור וחצי האחרונים בחרו בבן זוג לא יהודי (על פי תחשיביו של הפרופ‘ סטיבן כהן, 43.39%  לנישאים בין שנת 2000 לשנת 2013 – לעומת כ-24% לדור המבוגר של מי שנישאו לפני שנות השמונים). אחוז גבוה הרבה יותר – יש המעריכים אותו בכשמונים אחוזים – יצאו עם בני זוג לא יהודים בתקופת הרווקות שלהם. ברור שישנו קו המוביל מדייט לנישואים, וברור שאם הדייט מותר, קשה יותר להתעקש בהמשך שדייט כן ונישואים לא. 
 
וברור שאיסור על דייט הוא פשוט לא ריאלי. אפשר לאסור, אבל התוצאה תהיה פשוטה: או שהצעירים יתעלמו מהאיסור וימשיכו להיות בתנועה שפיה וליבה אינה שווים. או שיתעלמו ממנו ויעזבו את התנועה למקומות אחרים. הצעירים, כדרכם של צעירים, בסך הכל מאותתים לעולם המבוגרים את מה שלמבוגרים קשה יותר לומר במפורש. החוקים שנקבעו בתנועה הקונסרבטיבית אינם תואמים את הפרקטיקה ואת האמונות של רבים מאוד מחברי התנועה הקונסרבטיבית. זה לא מקרה יחיד – לקונסרבטיבים, כמו לזרמים יהודיים אחרים,ואולי קצת יותר, יש נטייה לייצר רבנים שמרנים הרבה יותר מאשר חברי הקהילות שלהם. הרב יאכל כשר – הקהילה פחות. הרב לא ייסע בשבת אלא לבית הכנסת – הקהילה כן. הרב (או הרבה כמובן) לא יחתן זוג של יהודי ולא יהודי – אבל בניהם ובנותיהם של חברי הקהילה יבחרו להם בני זוג כרצונם, וימצאו גם את מי שישיא אותם, מחוץ לתנועה. בעיה.
הרב ווסלי גרדנשוורץ, העומד בראש אחד מבתי הכנסת הקונסרבטיבים הגדולים באמריקה, ”טמפל עמנואל“ של ניוטון מסצ‘וסטס, החליט לטפל בבעיה הזאת בדרכו – וחולל סערה גדולה. לפני כשבועיים, ולמשך כמה ימים, נדמה היה שהקהילה שלו הולכת להיות הקהילה הקונסרבטיבית הראשונה המשיאה זוגות מעורבים, בניגוד לעמדת התנועה. המייל ששלח לחברי הקהילה הציע להם שינוי מדיניות מהנימוקים הבאים: ”רבנים קונסרבטיבים אינם יכולים להשיא או להיות נוכחים בחתונה מעורבת. אבל אנחנו מקבלים את המשפחה המעורבת לקהילה שלנו. אני מודאג שמא המדיניות הזאת הפכה למיושנת, והאם מדיניות חדשה תשרת טוב יותר את צרכי המשפחות שלנו ואת צרכי הקהילה“.
 
בית הכנסת של גרדנשוורץ איננו עוד בית כנסת. יושבות בו כמה דמויות מוכרות מאוד, עשירות מאוד, משפיעות מאוד, בקהילה היהודית. גרדנשוורץ איננו עוד רב. הוא רב חשוב, משפיע. והמכתב ששלח, גם לקהילה שלו, וגם, במקביל, ל“אסיפת הרבנים“ המכתיבה את המדיניות ההלכתית של התנועה הקונסרבטיבית, גררה תגובות סוערות. היו מי שראו בו הכרזת מרד נגד התנועה, וקריאת תיגר על אחד העקרונות החשובים שלה. היו מי שראו בו ניעור מרענן של מה שאכן הפך למדיניות שאין הציבור יכול ורוצה לעמוד בה.

הם סבורים שהמסר הנוכחי – לקבל באהבה את המשפחות המעורבות אחרי שהן נישאות, אך למנוע מרבני התנועה להיות מי שמשיאים את אותן משפחות בדיוק – הוא מסר של צביעות, וגם של טיפשות. מצד הצביעות – משום שאם התנועה אינה סבורה שהנישואים הללו ראויים מדוע תנקוט במדיניות של חיבוק המשפחות. מצד הטיפשות – משום שמרגע שהתנועה שולחת את הזוגות לחפש רב שישיא אותם במקום אחר, היא מסתכנת בכך שיישארו אצל הרב ההוא, ולא יחזרו לתנועה שסירבה לבקשת הנישואים שלהם.
 
לא כולם מקבלים את הטענה הזאת. בתנועה שהרגילה את עצמה לאקרובטיקה של מתינות יש מקום לשניות הזאת – מצד אחד מסר חינוכי והילכתי ברור של מה אסור ומה מותר, ומצד שני של הכרה במציאות חברתית שאי אפשר להתעלם ממנה. בעצם, זו הדילמה המוכרת ברחוב בשאלה האם אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי, או ללכת בלי ולהרגיש עם – או שהגיע הזמן להתלבש\להתפשט, כלומר, לקבל את דין המציאות ולאפשר לחברים לעשות בחסות התנועה את מה שהם ממילא עושים בלעדיה.
 
הדור הצעיר של תנועת הנוער סימן לפני כמה ימים את הכיוון שנראה בעיניו. ההנהגה הרבנית עוד מתחבטת, נקרעת. לאחר הודעתו המפתיעה של גרדנשוורץ הופעל עליו מכבש לחצים כבד לחזור בו. לתנועה הקונסרבטיבית מסורת היררכית שהייתה למעשה כופה עליה להרחיק אותו ואת קהילתו אם היו מתעקשים על דרך עצמאית שאינה עולה בקנה אחד עם מה שמרשה אסיפת הרבנים. הלחץ עשה את שלו. גרדנשוורץ ויתר, ונימק את הויתור בכך שהמתווה שהציע כתחליף לאיסור להשיא – שהרב יקבל מבני הזוג התחייבות מראש לגדל ילדים יהודים – מעלה סוגיות קשות, גם עקרוניות (הוא עשוי להוביל לאפליה בין זוגות צעירים, שיהיו להם ילדים ולכן יוכלו להינשא, לבין זוגות מבוגרים, שכבר לא מצפים לילדים, ולכן לא יוכלו להינשא), וגם מעשיות (אין שום דרך לאכוף את ההתחייבות של טרום הנישואים, ועל כן 
היא עלולה להפוך במהרה לפרוצדורה נוספת שעולה ממנה ריח של צביעות). אבל גלי ההדף שחולל לא נרגעו. ברור שבתנועה יש תסיסה בנושא הזה, וברור שבזמן כלשהו, כנראה בקרוב, תצטרך להידרש אליה מחדש ואולי גם להגדיר מדיניות חדשה שתתקבל על דעת החברים.
ויכוח ללא הכרעה
כך או כך, לא כל החברים יהיו מרוצים. כמו שקרה כאשר התנועה החליטה להסמיך רבנים הומואים, כך גם במקרה של החלטה לאפשר נישואים מעורבים יהיו מי שיחליטו שנחצה הגבול שכבר איננו מאפשר להם להיות עוד חברים בה. ובמילים אחרות, זו תהיה החלטה שתחדד עוד יותר את הסדק שנפער בין מי שהם ”קונסרבדוקסים“ לבין מי שלוקחים את התנועה למקום שבו נמצאים הזרמים העוד-יותר-פרוגרסיבים, באיחור אופנתי של שנים או עשורים. 
 
הוויכוח על השאלה עד כמה הנישואים המעורבים הם טרגדיה ליהדות ארה“ב עוד לא הוכרע, וספק אם יוכרע בקרוב. יש מי שסבור שאם המגמה תימשך היהודים ייעלמו, ויש מי שרואה בה דווקא פתח להרחבת הקהילה היהודית ולהזרמת דם חדש לתוכה. זה ויכוח מרתק, אבל לא בטוח שהוא רלוונטי למה שעושים היהודים. ממילא, בתנועה הקונסרבטיבית הדילמה היא כמובן עקרונית, אבל לא פחות מזה היא גם עכשווית מאוד, ומעשית מאוד.
 
המתירים יגידו: אין ברירה. יש מציאות. הם יוכלו לגייס לצדם את ההחלטה שקיבלו צעירי תנועת הנוער, שכבר לא מוכנים לראות בדייט עם לא-יהודי מהלך הפוסל להנהגה בתנועה הקונסרבטיבית. הם יוכלו לגייס גם אלפים רבים של משפחות קונסרבטיביות שילדיהן בחרו בבן זוג לא יהודי, והמעוניינות לקבל שירות ראוי מהתנועה שלהם, ולא להישלח לשופינג יהודי בתנועה אחרת. השמרנים יגידו: זה מתכון לאבדון. קודם כל אבדון יהודי, משום שהנישואים המעורבים מובילים לעוד נישואים מעורבים.

מקרב הצעירים הקונסרבטיבים ששני הוריהם יהודים, כשליש נישאים ללא יהודים – הרבה אבל עדיין לא רוב. אך מקרב הצעירים הקונסרבטיבים שיש להם רק הורה יהודי אחד רוב מכריע (81.22%) נישאים גם הם ללא יהודים. אחר כך גם אבדון תנועתי – משום שאם נופל גם המחסום הזה, מיטשטש עוד יותר הגבול בין קונסרבטיבים לרפורמים, והתנועה הולכת ומייתרת את עצמה.