זה היה בשבוע שעבר, בגן ביאליק בשכונה הירושלמית בית הכרם. חבורת ילדים חככה בדעתה מה לעשות. זה, כשלעצמו, היה קסם, כי כמה כבר רואים חבורות של ילדים קטנים משחקים בחוץ, בלי שום מכשיר דיגיטלי ביד? “בואו נשחק חיי שרה!” הציעה ילדה אחת. “קוראים לזה חממות, מצחיקה. רואים שהורים שלך הם ירושלמים”, ענה לה ילד אחר, “אבל אני בכלל רוצה שנשחק מחניים”.
“מי בעד שיונתן יחליט?” שאלה הילדה. “בואו נעשה הצבעה”, אמר יונתן. אומנם חונכתי לא לצותת לשיחות של אחרים, אבל הקבוצה הזו שפעלה במרחב הציבורי הפתוח סקרנה אותי, כך שדילגתי בחן על כל מה שלמדתי. יונתן נבחר ברוב ובהליך דמוקרטי להיות זה שיחליט מה משחקים, והפור נפל – ניחשתם יפה – על מחניים. “עכשיו אני בוחר מי יהיה איתי בקבוצה!” הודיע בחשיבות. הוא עמד מול הקבוצה והתחיל לנקוב בשמות. הבעות הפנים הסגירו את המתח של הילדים. אלוהים, לא הייתי רוצה להיות האחרונה שתיבחר, ולא שלא הייתי שם בעבר הרחוק.
שתי הקבוצות התחילו במשחק. במחניים, למי שהספיק לשכוח, שני משתתפים נבחרים להיות הזורקים. הם ניצבים זה מול זה במרחק כמה מטרים, וביניהם עומדים כל שאר המשתתפים. שני הזורקים משליכים את הכדור על המשתתפים שבאמצע במטרה לפסול אותם. משתתף שהכדור פגע בו יוצא מהמשחק, אלא אם הוא מצליח לתפוס את הכדור. המנצח הוא המשתתף שמצליח לחמוק ממגע עם הכדור לאורך המשחק.
אבל אז קרה משהו ששינה את התוכניות ויונתן חטף עצבים. העובדה שחלק מהמשתתפים חלקו על העוצמה שבה השליך את הכדור לא מצאה חן בעיניו, והוא הכריז: “אני מפזר את המשחק”. “אבל אנחנו רוצים להמשיך!” אמרה לו ילדה אחת. “זכותך לרצות”, השיב לה. “המשחק נגמר. אם לא נוח לך, את יכולה לעוף הביתה”.
“מה זה פה?” התרגז ילד קטנצ’יק אחר. “איך אתה מעז לפזר את המשחק? כולנו פה. הרי אנחנו באמצע, והסכמנו שתהיה זה שמחליט על המשחק. לא על זה שתגמור אותו אם משהו לא מוצא חן בעיניך”. ויונתן, זה שקיבל על עצמו את תפקיד המנהיג, התעקש לפזר את המשחק. מה שנדמה היה כקולות התקוממות גווע אחרי כמה דקות, והחבורה קיבלה את רוע הגזירה והתפזרה שמוטת כתפיים. “מחר נשחק שוב”, ניסה לרצות אותם, כי מי בכלל רוצה לאבד מהפופולריות שלו. אבל החבורה לא התעקשה וקיבלה את הדין בהכנעה. יונתן נשאר לבד בגן ביאליק, אותו גן שמספרים שביאליק הגדול נהג לשבת בו ולהאזין לצחוק ילדים כדי שיוכל לשחזר את הצלילים ולתרגם אותם לשירה חרוזה, עם המצלול והמשקל המדויקים. המבטים שלנו הצטלבו. “נו, מה הרווחת בזה?” שאלתי אותו. “אם לראש הממשלה מותר, גם לי מותר”, ענה לי הילד הזה, בלי להניד עפעף.