אביגדור ליברמן ונפתלי בנט הם שני אנשי ימין מובהקים. אבל ליברמן היה עוקף את שר הביטחון ומדבר ישירות עם מפקדים בצבא בזמן מלחמה, התקשורת הייתה צולבת אותו חי. נפתלי בנט, לעומת זאת, קיבל ממנה רק סטירה קלה על כף היד. 

אילו לפיד היה מצהיר שצריך להילחם בטייקונים ולתמוך בחלשים, היו עושים לו לינץ׳, כי ״איך הקפיטליסט הזה מעז״ ו״מה הוא מבין״. אבל בנט יכול להגיד כאלה דברים בלי שזה יצרום למישהו, אף על פי שהוא אקזיטיונר ויותר עשיר מלפיד. אילו נתניהו היה מככב בקמפיין בחירות לצד ח״כית יפהפייה שהיא בכלל לא מספר 2 שלו ברשימה, לא רק שרה אלא כל המדינה הייתה מרימה גבה. אבל אצל נפתלי זה בסדר, והוא לא מקבל על זה שום הערה. 
אז איך נפתלי בנט מצליח לעשות דברים שלא היו עוברים אצל פוליטיקאים אחרים?
 

הפטנט עובד
 
כל הפוליטיקאים הם מניפולטיבים, זה בא עם המקצוע. אבל בעוד השאר מנסים ללא הרף לזרות חול בעיני הציבור, בנט הוא היחיד שאצלו הפטנט הזה באמת עובד. הוא מאוד מתוחכם - סוג של אמן אפילו.
 
בדומה למרבית הפוליטיקאים, גם לבנט מבנה אישיות נרקיסיסטי, בדגש על ה״אומניפוטנטיות״ האופיינית רבים: אמונה פנימית ש״אני יכול לעשות וכנגד כל הסיכויים״. בתוכניותיו למשל, בנט מתעלם מנקודות שפוליטיקאים אחרים רואים בהן מכשול שדורש פתרון רציני. בידוד בינלאומי? יהיה בסדר, לא יקרה.ואיך נסתדר עם שאר העולם הערבי? נסתדר, מה אתם דואגים. אבל בנט הוא לא רק נרקיסיסט - הוא ניחן גם בדפוסים היסטריוניים באישיות שלו.
 
מאישיות היסטריונית קשה להתעלם כשהיא נכנסת לחדר, כי יש לה נוכחות כובשת. היא מסמנת יעד, משתמשת בקסמה וגורמת לו לעשות כרצונה, לכאורה מרצונו. החזות משמשת ככלי, ולא בהכרח במודע - מעין מסך עשן מסחרר ומלא קסם שנועד לשבות את לבו של אדם אחר. חלק מההיסטריונים משתמשים במיניות, חלק בהומור משובח, וחלק בילדותיות מתוקה או בסחבקיות. ההיסטריונים נוטים להשתלהב, להישען על חוש דרמטי מפותח, ויוצרים במהירות יחסי קרבה. בנט, למשל, מפגין את כישוריו הדרמטיים ואת החזות האמריקאית שלו בראיונות שהוא נותן לתקשורת הזרה. אבל באופן כללי, אישיות היסטריונית פירושה השגת מטרות על ידי שימוש מניפולטיבי בחזות שלך. הצהרות לעומת מעשים הרבה פוליטיקאים בעלי אישיות נרקיסיסטית מצהירים על כוונותיהם הגרנדיוזיות, אבל אצל בנט זה הפוך. יש הרבה דברים שהוא מצניע, כי המטרה שלו היא לכבוש, לא להתפאר. 
 
הרצוג רוצה להיות ראש ממשלה, לפיד רוצה להיות ראש ממשלה, גם לבני (שוב) רוצה, ורשימת ה״רוצים״ מאוד ארוכה. רק נפתלי לא אומר שהוא רוצה, אבל ככל שעובר הזמן - משום מה נראה שהוא מאוד מתקרב לזה. כנראה שמי שבאמת נכנס למרתון לא צריך להצהיר שוב ושוב שהוא רץ, אלא פשוט להתרכז 
בריצה, וזהו זה.
 
לבנט יש סבלנות. הוא יודע שהכיבוש לא יגיע על ידי התפארות, אלא להפך - לרוב ההתפארות רק מצרה את הצעדים. אז הוא לא מצהיר על כוונותיו, וכך הצליח לאחרונה לשבות בקסמיו אפילו את נתניהו. בנט לכאורה מונע רק על ידי האידיאולוגיה, אבל הוא הצליח למשוך לבית היהודי גם מצביעים מהמרכז. מכיוון שלליכוד ולישראל ביתנו יש בסקרים פחות או יותר אותו מספר מנדטים שהיו להן בבחירות הקודמות, הגידול היחיד של "הימין״ בא מאלה שמצביעים עבורו. אבל איך אנשי מרכז יכולים להצביע בעד אידיאולוגיית מתנחלים קיצונית? מה בעצם קורה פה?
 
בנט שובה בקסמו. יש בו משהו שנראה כמו השילוב של הטוב מכל העולמות, כנראה משום שהוא מאוד זקוק לתחושה שאוהבים אותו, שמעריצים את התכונות שלו. הוא נותן תחושה שוויתר על המון כשהתנדב לשרת את הציבור, אף שלפיד, לדוגמה, עזב קריירה הרבה יותר מרופדת כדי ללכת לפוליטיקה. הוא בונה את עצמו כ״אח״ - חייכן, חם, אכפתי, וממש לא מאיים. אצל ליברמן מה שרואים הוא בדיוק מה שמקבלים, אבל בנט הוא מעין עשיו שלבש את העור החלק של יעקב. הוא יותר ליברמן מליברמן בדעותיו, אבל בחזותו הוא דומה יותר למיליה של לפיד, רק בצניעות של בני עקיבא. הוא גם מנהיג וגם צנוע, גם הייטקיסט וגם לוחם קרבי, גם משתלב נפלא בברים התל אביביים, וגם הגיבור המלהיב של הפלג הציוני דתי.
 
נראה שבנט נכנס לפוליטיקה במטרה להיות ראש ממשלה, ומאז אפשר לזהות אצלו סגנון התנהגות קבוע. הוא מסמן יעד, מפעיל עליו את מלוא קסמו, כובש אותו ואז עוזב באחת וממשיך הלאה. הוא כבש את לבו של נתניהו כשהיה מנהל לשכתו, אבל הרומן כידוע הסתיים בטונים צורמים.
 
משם הוא המשיך ליעד הבא, וכבש את מועצת יש״ע כמנכ״ל. גם שם העניינים לא נגמרו בצורה חלקה ובנט המשיך לכיבוש הבא. הוא הקים את תנועת ישראל שלי כדי להיכנס לתודעה, ומשם המשיך עם איילת שקד, הפרטנרית שפגש עוד אצל ביבי בלשכה, כדי לכבוש את הבית היהודי בסערה. 
 
בנט לקח מפלגה דתית סקטוריאלית, והעצים אותה הרבה מעבר לגבולות האמיתיים שלה. בתחילה הוא כבש אותה מידיהם של אלה  שהיום מרגישים מנודים וחלקם גם עוזבים את המפלגה. לאחר מכן, בבחירות, גם לא מעט מצביעים מהמרכז כל כך נשבו בקסמו עד שהם  שכחו שהם לא ימנים, ושהבית היהודי היא למעשה חיבור של מפד״ל ותקומה. 
 
אחרי שגרף 12 מנדטים, בנט המשיך לכיבוש לבו של לפיד, הסלב והמנצח הגדול. לכאורה, לפיד השתמש בבנט בברית האחים שנכרתה ביניהם, אבל בדיעבד - מי מהשניים ניצל את מי? בלי לפיד לא ניתן היה להקים ממשלה, ובנט היה מוקצה מהקואליציה בגלל משקעי העבר עם משפחת נתניהו. לפיד ניצל את בנט כדי לבלום את כניסת החרדים לממשלה, אבל בפועל - בנט בעצם גרם ללפיד לשכב על הגדר עבורו, אחרת היה יושב באופוזיציה. שנתיים מאוחר יותר אפשר לומר שהאנטי של לפיד לחרדים הניב חוק גיוס שתוצאותיו לא מספיק משמעותיות כדי לנפנף בהן כהישג, והחרדים חדורי תחושת הנקם הם גם כנראה אלה שרקחו את נפילת הממשלה. ומי כן הרוויח מהעניין, ובגדול? דווקא בנט. מפתיע? 
 
לאחר הבחירות לפיד תפס עמדה של שר בכיר, ואומנם היה באור הזרקורים אבל גם נתון לביקורת צולבת תמידית. בנט, לעומתו, לקח שלושה תיקים די שוליים (כלכלה, דתות, ירושלים והתפוצות), שאין בהם עניין תקשורתי, ולכן הם אפשרו לו את המשך בניית התדמית האישית. ההשתלטות על הימין הייתה נוחה דווקא מתוך העמדה הפחות מרכזית.

בנט בקמפיין "לא מתנצל". צילום מסך מתוך יו-טיוב 

מפד״ל או אברקרומבי
 
קמפיין הבחירות של הבית היהודי לפני שנתיים היה מהפכני: בנט ושקד, שהיא בכלל חילונית, כיכבו על שלטי חוצות כמו דוגמנים של אברקרומבי, כדי לקדם מפלגה בעלת צביון דתי. וכך, משתי מפלגות עם נראטיב שורשי של ציונות דתית לאומית, פתאום נולדה מפלגה שהפכה לרלוונטית ואטרקטיבית. 
מאידיאולוגיה נוקשה, התחילו לדבר על רגשות ועל אחים. אישיותו של בנט דיברה מהקמפיין ולא הערכים הישנים. אנשים שראו את השניים האלו שכחו את אורית סטרוק, את אורי אריאל, את הרבנים. 
 
לאחר שהיעד ההוא כבר נכבש, הקמפיין הנוכחי של המפלגה אומר ״בית יהודי גדול מול כל השמאל״, ולמעשה, הוא לא מעביר מסר של מפלגת לוויין, אלא של מפלגת ימין מובילה. הוא לא באמת מתאים לבית היהודי אלא דווקא למפלגת אם, כמו הליכוד. ואכן - מעט זוכרים, אבל מדובר במחזור של ססמת בחירות ישנה של הליכוד מתקופת שמיר. 
 
תומכיו של בנט דווקא הבינו את המסר הסמוי. נפתלי, אתה הליכוד האמיתי! הם כותבים לו בפייסבוק. בנט לראשות הממשלה  2015! להתראות ליכוד, שלום הבית היהודי! בנט לא אומר שום דבר שקרוב לדברים האלה, אבל מסתבר שהמסרים התת קרקעיים דווקא עוברים. בנט אולי לא מאיים בחזות שלו, אבל היום הוא האיום הכי גדול על נתניהו.
 
רק שגם מולו עשה בנט מהלך גאוני - הבחירות השניים התחייבו שלא לתקוף זה את זה. מבחינה הגיונית, בנט אמור להיות המטרה העיקרית לתקיפות של נתניהו, כי הוא נושף בעורפו ומצליח לקטוף את כל הגידול של קולות הימין. כמה נוח: בנט ימשיך לגדול בשקט בהתנהלות ה״אח״ הלא מאיימת, ונתניהו יהרוס בשבילו את המועמדים האחרים. מדובר במהלך עגול, סגור, ומאוד מתוחכם. זה לא סתם עוד ספין.
 
נתניהו הבטיח לבנט, לפי דיווחים שונים שהוכחשו בינתיים, את תיק הביטחון, אבל לא קשה לדמיין מצב שבו בבחירות הקרובות לבנט 
יהיה מנדט אחד יותר מלנתניהו, ואז דווקא בנט יהיה זה שיקים ממשלה. אף אחד לא אומר את זה בגלוי, אף אחד לא מצהיר שום דבר, אבל זו האמת הרוחשת מתחת לפני השטח. האמת שבנט האח, הלא מאיים בחזות שלו, מצליח כל כך יפה להסתיר.