בני עלה לכיתה א'. הוא חכם, נבון, מופנם ועקשן. בחודש האחרון נכנסתי לחיכוכים איתו בגלל התעקשותו שלא להמשיך בחוג שחייה ובחוג חלילית. עד כה נתתי לו בחירה להחליט לגבי חוגים, אך דווקא בחוגים אלה אני רואה את היתרון שבהעמקה ובעניין שלא לשכוח יכולות. שחייה זה כלי הישרדותי לחיים מבחינתי. הוא הולך גם לחוגים אחרים, אך אינו מנמק למה הוא אינו מעוניין להמשיך בשחייה ובחלילית. אני רוצה לחנך להישגיות ולתחרותיות, וליכולת להתמודד עם כל דבר. קשה לי לדובב אותו ולדעת את הסיבה האמיתית.
כעת כשהחגים מסתיימים, אני בוחרת להתחיל בשיחה חשובה שמכניסה אותנו שוב לנושא תחילת שנת הלימודים - המאזינה כותבת שחוג השחייה הוא לא סתם חוג, אלא כלי הישרדותי לחיים ופה אני מסכימה איתה במאה אחוז. אתם יכולים שלא להסכים עם האימא הזו שרוצה לחנך להישגיות, לתחרותיות וליכולת להתמודד עם דברים בחיים - אבל לה זה חשוב כי בשבילה אלו ערכים חשובים.
אני חושבת שצריך לגדל ילד למצוינות ולא להצטיינות - זה בדיוק ההבדל. מצוינות זה אומר לעשות את הכי טוב שאני יכול. אפשר לראות דוגמא טובה לכך אצל נערים שהולכים לקראת הגיוס לכל הגיבושונים ליחידות נבחרות או למבדקים לקורס טיס - בהם הנער או הנערה מתמודדים לראשונה עם נקודת המשבר (שנמצאת אגב רק בראש) ש'אני לא יכול יותר' - ובנקודה הזו לפעמים אנו מוצאים עוד קצת כוחות, לעשות עוד קצת - לעשות מעבר למה שחשבתי שאני יכול או מסוגל לעשות, ולמצוא פתאום את הכוחות לכך. זו מצוינות.
נחישות ועקביות ליצירת הישגים
תשאלו היום כל פסנתרן או כנר שמצליחים בתחומם ומוזמנים להופיע ברחבי העולם. אותם נגנים היו ילדים שבמשך שנים ארוכות התאמנו והתאמנו, וכשהם רצו לרדת למטה לשחק עם חברים, אמא שלהם אמרה להם שהם לא יכולים כי הם צריכים לשבת ולהתאמן בנגינה. זו דוגמא לכך שיש רגעים שבהם הילדים אומרים - די נמאס לי - כי הם יודעים שהם מחמיצים המון כיף שהחברים שלהם עושים ורוצים להיות כמו שאר הילדים - אבל זה בדיוק המקום שבו ההורה פועל על פי הערך שחשוב לו וממשיך לעמוד בעקשנות, בנחישות ובעקביות מול הילד ולא מוותר לו.
הורה מאוד מחובר למקום הזה ויודע שזה חשוב, גם אם הילד מתלונן ומתבכיין שהוא לא רוצה להמשיך - ההורה יודע שאם הוא ימשיך לדחוף את הילד שיעבור את הקושי הזה, וזה יהיה רק לטובה. היום אולי הילד עדיין לא יודע ומבין את זה, אבל בעוד שנה שנתיים הוא יבין.
וזה מה שאני רואה בחוג השחייה - אני חושבת שכן צריך להמשיך לקחת אותו לחוג השחייה גם אם הוא מתלונן, כשהמסר שההורה צריך להעביר לילד הוא - שבמקרה הזה אני בחרתי בשבילך את החוג הזה, כי זה לא סתם חוג כייפי זה חוג הישרדותי לחיים ואתה תחזיק מעמד עד שתסיים את החוג הזה ואני לא מוותרת פה, כי אני יודעת כמה זה חשוב בשבילך אפילו אם אתה לא נהנה מזה כעת. אפשר גם במקרה כזה לייצר איזו מוטיבציה חיצונית, משהו שנעז ונקרא לו סוג של שוחד - בילוי עם ההורים או נסיעה לטיול מעניין - כדי לתת לו את המוטיבציה להמשיך בחוג.
לגבי חוג חלילית - אני שואלת את עצמי אם רוצה להעביר לו את הערך של להיות נגן וחלילן מדופלם, או שאת רוצה להעביר לו את נושא ההתמדה וההתפתחות, שזה מה שחשוב לך. אז אם מדובר בנושא השני אז אולי כלי הנגינה עצמו, החלילית, לא מוצא חן בעיני הילד. במקרה כזה אפשר אולי להחליף לו לכלי נגינה אחר כמו גיטרה, פסנתר או כל כלי אחר, אבל חשוב במקביל לומר לו שעל לימודי הנגינה והמוזיקה את לא מוותרת.
מדובר פה בנחישות ובעקביות של ההורים - שזה, אגב, מה שמביא לידי למידה והישגים. אם נתאמן שוב ושוב כדי לעשות את זה בדרך הטובה ביותר - כך אנו נלמד. כי זו הדרך להצליח ורק הורה מאוד נחוש שבטוח שהוא עושה את הדבר הנכון - זה הורה שיביא את הילד שלו להישגים.
רוח בסירת המפרש
לגבי ציפיות מהילד - תדמיינו את הציפיות שלכם לרוח ואת הילד שלכם לסירת מפרש בים - אם אין רוח (ציפיות) הסירה הזו לא תזוז לאף מקום, כי אם אנחנו לא מצפים מהילד לכלום אז הוא לא יצפה מעצמו ויישאר במקום.
הבעיה מתחילה אם יש יותר מדי ציפיות ואז הרוח חזקה מדי ואנו עלולים להפוך את הסירה הזו. לכן, חשוב שיהיו ציפיות, לנשוב רוח בסירה הזו כדי שהיא תהיה בתנועה ולראות כל הזמן אם זה לא חזק מדי, ואולי אנחנו שוברים את הילד שהציפיות הגדולות עלולות לגרום לו לקרוס. זה התפקיד ההורי - מאוד דומה לעבודת אריגה עדינה שכל הזמן אנו צריכים לראות איך אנחנו דוחפים אותו אבל לא הופכים אותו. וזכרו - שאם לא דוחפים את הילדים - אז גם לא מביאים אותם לידי הישגים.