אני אם חד־הורית לשלושה ילדים: בן 11, בת 10 ובת 9. הם כל הזמן רבים ביניהם, ומי שמובילה את המריבות היא בת התשע. הריבים מתעצמים מחודש לחודש. בבית הספר אף אחד לא מבין על מה אני מדברת, וגם אצל הסבתא הם מתנהגים נהדר. איך אני גורמת להם להפסיק לריב?

"מריבות בין ילדים הן שיתוף פעולה שנועד להוציא את ההורה מהכלים. הכל נעשה 'לכבודך'. ילדים רבים כי כל אחד מהם רוצה משהו אחר או כי הם בתחרות על משאבי ההורים: זמן, אהבה, כסף, תשומת לב. מה שמעצים את המריבות הוא התערבות של הורה המנסה להתנהג כשוטר ולברר מה היה ומי התחיל, ואז תמיד מישהו בוכה ומישהו כועס. ככה את גם נותנת לקטנה תחושה של כוח. כדי לפתור את הבעיה עלייך לאסוף את שלושת ילדייך ולהגיד להם: 'אני לא רוצה להתערב עוד במריבות שלכם, כי בסוף אני כועסת ומענישה. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליכם שתסתדרו. לכן מהיום, כשאתם תריבו אני אצא מהבית החוצה, כי אני סומכת עליכם שאתם יודעים להסתדר'.

"כמה דקות אחרי זה הם יתחילו לריב. עמדי בשקט בצד. אם אחד הילדים ייגש אליך, אמרי שאת לא מתערבת - ובטוחה שהם יסתדרו. אם שלושתם ייגשו אלייך, אמרי להם שעליהם להסתדר בעצמם וצאי מהחדר. אם הם ירוצו אחריך, אמרי שאת לא מתערבת. אחרי שבוע תראי שזה יסתדר. לא להתערב פירושו לא לנקוט עמדה. 'לא מעניין אותך מי צודק ומי התחיל ומי קילל'. אם יש ביניהם מכות, את נעמדת ביניהם ומפרידה, אבל לא נוקטת עמדה מי צודק".


לפני כמה ימים פנה אליי מנהל הקייטנה של בני בן ה־4.5 וסיפר לי שילד אחר בקבוצת הגיל של בני פשט את מכנסיו וביקש מבני לגעת באיבר מינו בהלשון. מתברר שהילד שלי כרע ברך וכבר כמעט עמד לבצע זאת, וממש ברגע האחרון התערבה הגננת ומנעה זאת, למזלנו הטוב. כמובן נכנסתי להלם ממה שסיפר לי המנהל. מיד דיברתי עם הבן שלי והבנתי שהוא לא נפגע מהאירוע הזה. בני מלא ביטחון עצמי, אבל יש לו נטייה להיגרר אחר ילדים אחרים. איך אוכל לחזק אותו שיעמוד בפני עצמו, כדי ללמד אותו להפעיל את שיקול הדעת שלו במקרים כאלה? ואיך עליי לטפל במקרה הזה ספציפית?


"את נחרדת מהמקרה הזה בצדק. אני מקווה מאוד שהגננות יודעות שחובת ההוכחה חלה עליהן, כי מבחינה חוקית חובה על אנשי המקצוע לדווח על מקרים כאלה. מצב שבו ילד בן חמש מכיר את האקט של 'ללקק את הבולבול' הוא בעייתי מאוד, כי מדובר במידע שלא תואם כלל את הגיל. זהו רעיון שאסור להכניס לילד בן חמש, ולכן חייבים לדווח על כך ולדבר עמו. הילד השני לא בהכרח הביא את הרעיון הזה מהבית שלו. יכול להיות שהוא ישב עם חבריו של אחיו הגדול שהראו לו איזה סרטון פורנוגרפי או משהו דומה. מישהו שתל את הרעיון הזה אצלו כי ללקק את הבולבול הוא לא רעיון שמגיע לבד לילד בגיל כזה.

"את מתארת את בנך כילד שלו ביטחון עצמי מצד אחד, אבל מצד שני הוא ילד שמקבל את מה שהחברים שלו אומרים לו כהלכה מסיני. אני רואה פה דווקא המון תמימות מצדו, וייתכן שהוא פשוט נותן אמון בחברים שלו כי בין הנטייה שלו להיגרר אחר אחרים לבין הביטחון העצמי, ברגע שמישהו מציע לו רעיון מעניין, הוא מקבל זאת בהתלהבות ובסקרנות.

"אני מציעה לך להתחיל ליצור מצבים מסוימים שבהם את נותנת לבנך משוב כדי שידע עד כמה דעתו חשובה, עד כמה הוא צודק ועד כמה הוא מבין לבד בעצמו. כך הוא ילמד להפעיל את שיקול הדעת שלו ולחשוב באופן עצמאי בלי להיגרר אחר דעות ומעשים של אחרים. לאחר שתביימי 3־4 מצבים שבהם נועצת עמו וגם מקבלת את דעתו, בפעם הבאה צרי מצב שבו את מחליטה לשמוע את דעתו, אבל לא לפעול לפיה. אמרי לו 'תודה על העצה', אבל הבהירי לו שהפעם החלטת ללכת על משהו אחר שלדעתך יותר מתאים לך.

"כלומר לאחר שחיזקת את הערך העצמי שלו, למדי אותו שלא תמיד תקבלי את עצתו. כך את מאפשרת לו להבין שלפעמים גם לך יש דעה עצמאית ורצון משלך. כך הוא לומד שיש לו דעה חשובה ומקובלת, אך שגם לאחרים יש דעה חשובה שלא תמיד יכולה להיות מקובלת עליו. המסר הוא שכל אחד יכול להחליט לעשות רק את מה שמתאים לו".

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, בכל יום שישי ב־10:00 ב"רדיו ללא הפסקה".