האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. זה לא שלי. זה טשרניחובסקי. גם האישה הזאת, כותבת שורות אלה, היא תבנית נוף מולדתה, ונוף מולדתה כולל זוג הורים שעבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה בשביל שיהיה לחמשת ילדיהם חינוך מצוין ושהמקרר תמיד יהיה מלא. “לכם יש הכל. הכל חוץ מכסף”, צחקה מולי פעם א’, כשהיינו קטנות. א’ הגיעה ממשפחה, איך נגיד, עתירת ממונות וירושות. פה בניין בתל אביב, שם קרקע בירושלים, מניות בחברות גדולות וכו’. “הפוך, גוטה”, ניסיתי להסביר לה. “אצלנו אין כסף כי יש הכל”.

והיה דבר נוסף בנוף מולדתנו הביתי. אותנו לימדו משחר ילדותנו שלא חייבים לנו כלום. אני זוכרת את עצמי עומדת מול חברה שחזרה מהפוסט־דוקטורט שלה ושל בן זוגה באחת האוניברסיטאות הגדולות בחו”ל ונושאת נאום חוצב להבות. היא אמרה כמה קשה פה. כמה הכל בלתי נסבל. כמה יקר, כמה הפקידוּת פה ערלת לב, כמה כל דבר כרוך בבירוקרטיה איומה ובקומבינות ובקשרים, סיפרה את מה שכולנו יודעים על חוויית קבלת השירות פה. קיטרה וקיטרה, ואני בשלי.

“אותי לימדו שאף אחד לא חייב לך כלום”, אמרתי לה והדגמתי בפאתוס: “הנה, סבא שלי מצד אבא עלה לארץ בצעידה רגלית בתחילת המאה ה־20. מה חיכה לו, לילד הציוני הנלהב בן ה־11? קליפות תפוחי אדמה בפחים בירושלים. סבתא שלי הגיעה לכאן והתחילה לעבוד כמטפלת בילדים של משפחה מצרית עשירה. היא הייתה כולה בת 12. ומהצד השני, סבא וסבתא שהגיעו ממרוקו - אותם בכלל שיכנו באוהלים במעברה. למעברה היו גבולות שהוצבו בהם חיילים, כדי שחס וחלילה המסכנים באוהלים לא יראו איך נראה העולם בחוץ. את יודעת מתי נתנו להם לצאת? כשסבא שלי הפך להיות חייל של גנדי בגדוד 13 של גולני. לבשר תותחים נותנים לצאת בכיף. הם באו בטענות? ממש לא! למה לא? כי כלום לא חייבים לנו! כלום!”

זוג העיניים הפעורות שלה לא השתיקו אותי. להפך. המשכתי ואמרתי לה שאותי לימדו, וכך אני מלמדת את ילדי, שמה שיש לי, כלומר זוג ידיים, ראש חושב, מוסר עבודה ורצון, הם הנכס העיקרי שלי. קשה, לא קשה - זו כבר בחירה. “לא צריך להיות מפונקים!” פסקתי בספרטנית מדוברת.

ואז ילד קטן התערב בשיחה. הוא אמר: “אבל אמא, זה היה בתחילת המאה ה־20 או לפני קום המדינה, נכון?" “נכון”, עניתי. כאן היה כבר תורו להגיד את מה שהוא חושב. תקשיבו לו: “אני חושב שאת לא צודקת. לפני שהייתה לנו מדינה לא היה ממי לדרוש. אני חושב שלא היה אפילו למי לשלם מסים, לא היה מי שאמור לדאוג לכם ולנו ולכל מי שחי פה בארץ. היום אתם משלמים מסים, עובדים המון שעות, ונראה שאף אחד לא שם עליכם. נכון שיש לך ידיים ורגליים ומוח וגנים טובים ומוסר עבודה וכל הדברים האלה שאת כל הזמן אומרת לנו בבית, אבל אמא, לאזרחים יש גם זכויות. לא רק חובות. זהו. אין מעברות, יש מדינה שאמורה להיות מסודרת”. בום. גדול מזה: תבנית נוף מולדתו של הבן שלי שונה לגמרי מזו שהאמנתי בה. אתם יודעים מה? הוא צודק. תבנית נוף מולדתי אינה כשהייתה, בזכותו. 

פופקורן של סוגת. צילום: יח"צ

עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12)

אחד הדברים הכי מצחיקים זה אנשים מבוגרים שפוגשים משהו שמזכיר להם את הילדות ומתחילים להתנהג משונה. אמא אומרת: “ככה אנחנו, הנוסטלגיים. חיים הרבה בעבר וקצת בהווה”. אחר כך היא פתחה את שקית הפופקורן המתוק, הכניסה למיקרוגל ואמרה לי: “בוא נטעם”. “בוא נטעם” זה אומר: “אני אטעם, ואתה תסתכל איך אני טועמת”. היא טעמה וטעמה וטעמה. קודם את הפופקורן המתוק, אחר כך את הפופקורן בטעם קרמל, זללה ואמרה שזה מזכיר לה שפעם הייתה במבה בטעם קרמל וסיפרו עליה סיפורים מפחידים עד שהיא נעלמה מהמדפים. בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לאמא שלי שהשאירה לי כמה גרגירים שגם אני אטעם, כדי שאוכל להגיד שהמתוק טעים ביותר, הקרמל הפריע לי באף, והתפוח קינמון נכנס לחדר שהיו בו כמה מתבגרים ונעלם בתוך עשר שניות. 

פופקורן למיקרוגל של סוגת, החל מ־2.50 שקלים ל־90 גרם

למה יש לי כזה מקור? צילום: יח"צ

המלצת תרבות

בלי מכבש יחסי ציבור או גב רחב של הוצאה גדולה, יושב לו במדפי הספרים ספר חמוד להפליא שכתב ניר ספיר (אין קשר משפחתי), מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, ואייר בקסם רב רועי שנער. “למה יש לי כזה מקור” מגיש את סיפורו של צופי, זכר של צופית בוהקת (גילוי נאות: הציפור החביבה עלי), שאינו שלם עם מה שסיפק לו הטבע. צורת המקור שלו, כפי שמעיד שם הספר, מטרידה אותו. “לָמָּה יֵשׁ לִי כָּזֶה מַקּוֹר? אָרֹךְ וּמְעֻקָּל, דּוֹקֵר וּמְסֻרְבָּל, לָמָּה?” הוא שואל את אמו ומנסה להשתמש במקור לייעודים שאינם תוכננו כך מראש בידי הבריאה. באמצעות שיעור לא פשוט, ובו לכידה, שחרור וחזרה לקן, הוא מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שמה שקיבלנו הוא הטוב מכולם, ושלכל דבר יש סיבה. בסוף הספר אפשר למצוא מידע שכתב ר ד”ר שי מרקמן על הצופיות הבוהקות, על עונת הקינון שלהן, תזונתן, מצבן בישראל ועוד. 

"למה יש לי כזה מקור?" מאת ניר ספיר, איורים: רועי שנער, מחיר בצומת ספרים וסטימצקי: 55 שקלים, מחיר דרך האתר של הסופר: 39 שקלים + דמי משלוח