אני באה מבית שרואה בעבודה קודש קודשים, ובאותה נשימה, מנוחה נתפסת בו כמארה ובטלה. לפיכך, כבר בגיל שש וחצי הופקדתי על איסופה של ילדה קטנה, שאינה אחותי, מהגן ועל השמירה עליה. בגיל שמונה תליתי על לוחות המודעות בשכונה מודעות מעוטרות הקוראות להורים לפעוטות להזמין אותי לשמש להם כבייביסיטר. בגיל 15 הדרכתי בחופש הגדול בקייטנות בשעות הבוקר, ואחר הצהריים מכרתי גלידות עם מספר לא הגיוני של כדורים לתיירים אמריקאים בעלי תיאבון בריא. קצת לפני הגיוס מכרתי חמוצים וגבינות משובחות אצל אבו דאוד בשוק מחנה יהודה.



אפשר להמשיך, אבל הנקודה ברורה: מה שאני רוצה לומר הוא שחלק מעבודותי היו די מבאסות, אבל מעולם לא עשיתי משהו שיסגיר את העובדה שאני חושבת שהן כאלה. בצבא, מיד לאחר הטירונות, הציבו אותי למשך שבועיים בבסיס מזון של צה"ל, בהמתנה לקורס קצינות. שם אתגרו אותי במשימה חשובה במיוחד לכוח הלוחמה: מילוי פלפליות. אני לא יודעת כמה פלפליות מילאתי בשבועיים האלה. אולי אלפים, אולי יותר, בדיוק כפי שאיני יודעת כמה פעמים התעטשתי בכל רגע נתון באותם שבועיים, שזכורים לי כאפצ’י אחד מתמשך. כשעליתי לרגל אל משרדו של הרס"ר האחראי, ובקשה בפי להשתדרג למילוי מלחיות, הוא סירב, ונשלחתי אחר כבוד – נכון – לשק הפלפל השחור הגרוס. “קודם צורכי הצבא, אחר כך צורכי היחידה ורק בסוף רצון החיילת", שיננתי הלוך ושנן – והתעטשתי.



לאחר שהשתחררתי מהצבא, מצאתי את עצמי עובדת בחנות ספורט. אלוהים עדי שגם שם חוויתי מפגשים שלא היו בהכרח נורמליים: זכור לטוב המפגש עם הגברת שהגיעה עם הנכד שלה כדי לקנות לו משקולות לעיצוב הזרועות, וכששמעה את המחיר, אמרה לו: “בוא, תרים שקית של קילו סוכר. עדיף". היו גם כאלה שבאו למדוד את כל הנעליים שבחנות, וכשאני כותבת “כל", אני מתכוונת לכולן, בלי יוצא מן הכלל.



אני זוכרת את הרגע המכונן ההוא שהצצתי בשעון. השעה הייתה תשע. אחרי כשלוש שעות הצצתי בו שוב. השעה הייתה תשע וארבע דקות. או אז הבנתי שאין סיכוי שאני נשארת שם, אבל החלטתי שכל עוד אני שם, אעשה את המיטב. המיטב הוא לא רק שירות ללקוחות, אלא גם לבעל הבית שבוטח בי ומשלם לי על השירות שאני מעניקה לו. והמיטב הוא גם למען עצמי, כי פחות מזה זו תחמנות, ותחמנות היא לא דבר יפה. כידוע.



בתוך זמן קצר השתלבתי בעבודה ככתבת מתחילה. חצופה קצת, תמימה מאוד וצולעת ממש. אבל יותר מהכל, הייתי מסורה לעבודתי. אחד הראיונות הראשונים שנשלחתי אליהם היה עם סמנכ"ל רשת הילטון העולמית. בלי להניד עפעף הוא סיפר לי שכשמישהו מעובדיו מחמיץ פנים ללקוח, הוא עף מיד הביתה. מה זה עף, מוטס. משוגר. “אתה אדם חסר חמלה?" שאלתי אותו, “אולי היה לו יום גרוע?" והוא השיב: “מי שלא מבין שכנותן שירות הוא חייב להיות 100% מהזמן בסדר עם הלקוחות, שלא יעבוד כנותן שירות".



אז לא הבנתי את זה. היום אני מבינה היטב. תקשיבו לי טוב, דוברי משרדי ממשלה ששוכחים שהם עובדים אצלנו, הציבור, ואצל הילדים שלנו, על חשבוננו: אתם לא עושים עבודה טובה אם אתם משקרים. הבוס שלכם הוא ארעי בתפקיד, וגם אתם. תקשיבו לי, רופאים עייפים שעושים טובה שהם מקבלים בחורה בהריון בחדר מיון אחרי שמונה שעות: זו העבודה שלכם. עייפים או לא, משמרות יתר או לא, זו חובתכם. ואת, הפקידה בקופת חולים, את לא עושה לנו ג’סטה כשאת מקדימה את התור לצילומים שנקבעו לנו לעוד שלושה חודשים. וגם אתה, המוכר בחנות הבגדים. אתה לא עוזר לי. אתה מבצע את תפקידך.


היפה בתוך מסכת עושי הטובות האלה הוא שגדל פה דור לא פראייר, שיודע את זה גם בלי שאני אומר לו. אנחנו, ההורים, דווקא כן זקוקים לתזכורת, ובשביל זה אני פה. שמחתי לעמוד לשירותכם.