חוק שימור הכאפה: לאנשים טובים מחכים מקומות טובים

אני חיה בין הורים לילדים קטנים ותינוקות שאוהבים לעבוד, אבל עבודתם פחות אוהבת אותם. אני מניחה שאילו עבודתם הייתה סך כל המשימות שלהם, היא הייתה אוהבת אותם. אבל עבודתם היא בעיקר סך כל המניפולציות, התככים והמשחקים של הסובבים אותם, וכמובן – אדנות. בישראל כמו בישראל. אחרת, אני באמת לא יכולה להסביר איך נולדת שורת מינויים משונים של אנשים חסרי כישורים מיוחדים שהופכים לבוסים גדולים (אלא אם נביא בחשבון שלהיות הבת של או אח של זה כישורים מיוחדים), וכיצד קרה שהשתרש פה המנהג המאוס לסדר ג’ובים רק לחבר’ה.

הכי פחות אני מבינה למה כולנו משתפים פעולה עם הגועל נפש הזה. בעצם אני כן מבינה. מי שלא משחק את המשחק, נפלט ממנו. הנה, רק עכשיו קיבל חבר טוב הודעה במייל על סיום עבודתו. זה לא שלא היו מרוצים ממנו. עובדה: יום ביומו קיבל תשבחות על עבודתו – כתובות ובעל פה. “תודה לך”, כתבו אליו בבוקר בהיר אחד. ככה, בלי הסברים מיוחדים, בלי כלום. למה? כי הם רוצים להמשיך עם מישהו אחר, שהוא מקורב של הבוס.   
 

זה מתסכל, כי נדמה לי שרובנו משתדלים לגדל את הילדים שלנו להיות אנשים טובים, ישרי דרך וחרוצים. תקראו לי טמבלית, אבל איכשהו עוד לא אבדה תקוותי. אני מתקשה להאמין שיש הורים שעומדים ואומרים לילדים שלהם: “כשתגדל, בני, כדאי לך להיות חרא”. “את נאיבית”, אומר לי החבר המפוטר.

“זה בדיוק מה שצריך להגיד להם, שיגדלו להיות מנוולים, אחרת העולם הזה יאכל אותם בלי מלח”. אני מנסה לדמיין את עצמי מסבירה לילדים שלי איך יגיעו בעתיד לתפקידי מפתח, אם זה מה שירצו ואם הדברים ימשיכו להתנהל כפי שהם, ומה אני אגיד לכם, זה מצד אחד מצחיק, מצד שני מדכא. 

נאמר: מעתה לא אגיד להם שבלי חריצות לא מגיעים לשום מקום, ולא אעבוד 16־17 שעות ביממה בעצמי, כי זה מסר גרוע ביותר. מעתה אגיד להם: “הכי טוב לחפש קומבינות. תראו, עשיתי את המכה ואינשאללה תכף גם אבא יעשה”. אגיד להם: “אתם לא צריכים להיות טובים בעבודתכם. כל מה שאתם צריכים זה לשבת בבתי הקפה הנכונים, להתחבב על נושאי תפקידים מסוימים, ואז כבר תסתדרו על ג’וב מצוין בעתיד.

הכי טוב, בניי, זה להזמין אותם לארוחות שבת ולהעלות תמונות משותפות לרשתות החברתיות, כדי שיראו כמה אתם מקושרים. תנו פומבי לכל הפלצה שלכם, שממנה אפשר יהיה להסיק שאתם מצליחנים, גם אם תחושו לוזרים. נו, כמו בסיפור המרגלים, שכתוב: ‘ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם’. איך שתגישו את עצמכם, כך העולם יקבל אתכם. תגיעו כפופים כחגבים, והעולם ינחית עליכם כאפות.

ככה זה, אנשים מאוד אוהבים להיות קרובים למה שהם מזהים כמוקדי כוח. אל תהיו אהבלים כמו אמא שלכם, שיודעת לזהות מוקדי כוח נפלא, אבל בעיקר סולדת מהם. זהו מוקדי כוח והיצמדו לתחת שלהם כאילו הם הדבר הכי טוב שלכם. התחבבו עליהם, ספרו להם כמה הם נפלאים. דברו איתם בשפתם, והכי חשוב – דברו איתם רק עליהם. אין דבר ענוג לאוזנו של האדם מצליל שמו”.
 

אני רוצה לומר להם כך, אבל לא יכולה. אתם יודעים מה, אני אמשיך לעבוד קשה, אמשיך להתרגז כשאני רואה איך אנשים מאבדים את עבודתם בגלל איזה חבר של מישהו שהכישורים שלו לא ממש ברורים, והוא בוודאי לא הוכיח אותם. אמשיך לטעון שבכל פעם שמישהו עושה ג’סטה לחבר ומקמבן אותו, הוא הורס חבר של מישהו אחר.

ויש עוד דבר: אמשיך להאמין בזה שלאנשים טובים תמיד, אבל תמיד, יחכו מקומות טובים. למה? כי אני נאיבית וטמבלית. ואם כבר אני פטליסטית, יש עוד דבר: מי שמחבל בפרנסתו של אחר, יום אחד יחטוף בעצמו. נבואה בגרוש? אולי. אני קוראת לזה חוק שימור הכאפה. אחרים יקראו לזה צדק בסיסי. בהצלחה בעבודתכם.

לסבא וסבתא שלי יש גינה גדולה. בתוך הגינה יש עצי פרי וסל למשחק כדורסל, ובקיץ צומחת בגינה גם בריכה קטנה. כשאני אומר קטנה, אני מתכוון לממש קטנה. עכשיו החלטנו לשדרג את הגיגית החמודה שהייתה לנו וללכת על משהו יותר גדול. בסוף בחרנו בריכה משפחתית עם ארבעה מושבים ואפילו מקומות להניח בהם כוסות שתייה או בקבוקי שתייה. חוץ מזה שזה כיף גדול, עשיתי חשבון וזה מה שיצא: אורך: כ־2.29 מטרים, רוחב: כ־2.29 מטרים, גובה: 66 סנטימטרים.

כשממלאים את הבריכה עד הסוף, יש בה 990 ליטרים. המחיר לאלף ליטר של חברת הגיחון בירושלים (בתעריף 2, אמא מציינת. אפשר לחשוב שהם מוניות) הוא קצת יותר מ־12 שקלים. חישבנו לפי תעריף 2, כי בחום הזה בטוח סבא וסבתא ניצלו כבר מזמן כבר את המכסה של תעריף 1.

עוד יש משהו ממש חשוב: לא להשתמש בבריכות במרפסות, כי המשקל של הבריכה כשהיא מלאה במים, בלי המשפחה, הוא כמעט 1,000 קילו. ואחרי כל זה, אני יכול להגיד שזה מאוד ובכל מקרה הרבה יותר זול מכרטיס לבריכה. 
 

המלצת תרבות

את “איש המים של גילי”, שכתב המשורר הנפלא וחתן פרס ישראל אמיר גלבע, פגשתי בגיל צעיר מאוד בלוויית איוריה של שושנה הימן, שהיו משיחות מכחול עבות ומקסימות. עכשיו הוא מוגש במהדורה חדשה עם איורים רוויי פרטים של ליאורה גרוסמן. בספר הילדים היחיד שכתב, מפגיש גלבע בין משימתם של משוררים לאורחותיהם של ילדים: לדלות את המציאות מתוך החלום ולהפגיש בין הפנטסטי לריאלי.

עם חריזה ומקצב מושלמים, המספרת, היא הילדה גילי, רואה תמונה ובה איש שלג, ודמיונה ניצת. “חבל שאין פה שלג”, היא אומרת לאביה. בהיעדר שלג, היא מחליטה לקחת מים וליצור איש מים משלה ולשפוך מים “ליד המרפסת, מן הארץ ועד השמיים”.

היא דואגת לאיש המופרך שהיא בוראת, וממלאת את משימתה ברצינות רבה: שידע לומר מילה, שחלילה לא יתנדף (“אתה תחבר לו צינור של גומי/ ישר מן הגינה”), שישמח את סביבתו ויתרום לה (“אני חושבת שהציפורים יבואו/ ממנו לשתות”), שיתפתח וייהנה (“נשים בתוכו גם דגים/ חיים/ שישחו כמו בתוך אקווריום או צנצנת”) וכן הלאה. הספר הזה הוא מסע מהנה לנבכי דמיונה של ילדה אחת, אבא אחד ומשורר ענק אחד.