לפיליפ מרלו היתה סיגריה נצחית בפה, כוס ויסקי שיפון ביד והוא לא דמה במאום לשר האוצר יאיר לפיד. ליאור הרגיל על האיש שהתחיל לכתוב רק בגיל 44 (תקווה לשיכורים באשר הם) ועל התרגום החדש ל"אשה באגם"

"סליחה מר מרלו"הוא אמר לאט."שתיתי כמו דג אתמול ועכשיו יש לי הנגאובר שיכול להספיק לשבעה שוודים". (האשה באגם, ריימונד צ'אנדלר, כתר) ילדותי בנהריה של שנות השבעים-שמונים לא היתה משופעת בהיצע תרבותי. היתה ספרייה ציבורית צנועה, שני בתי קולנוע שהקרינו בעיקר להיטים גדולים מארצו של הדוד סאם וסרטי ברוס-לי (מילה אחת במלעיל) וטריניטי ובמבינו. כלומר סרטי אומנויות לחימה ומערבוני ספגטי. בטלוויזיה היה היצע אנגלופילי כמו "אני קלאודיוס" ו"קו אונידין" וזהו. אחרי 1982 והמלחמה הגיעו גם סרטי הוידאו המוברחים (יחד עם דברים לא חוקיים נוספים מבקעת הלבנון) אבל הם בעיקר סיפקו לנו סרטי גלישת גלים, פנטזיות על הוואי- קליפורניה-אוסטרליה ובחורות בביקיני. לאחר הוצאת רשיון הנהיגה הצלחתי לגוון עם סרטים בעיר הגדולה חיפה, ולעיתים גם קולנוע פריז בכרך הסואן תל אביב. כאשר השתקעתי בסידני אוסטרליה עברנו לגור ליד סארי הילס, שהיתה ועודנה פרבר עליז מאד. אנחנו, למשל, היינו הזוג ההטרוסקסואלי האקזוטי היחידי ברחוב בו גרנו. אחד ההרגלים הראשונים שאימצתי, לאחר תגלית תרבות הפאבים, היה ללכת לבית קולנוע מקומי ישן ששופץ היטב עד כדי שובו להדרו הפסיאודו-ויקטוריאני. הוקרנו שם בעיקר סרטים אמנותיים, סרטי הקהילה והמון פסטיבלי קונספט. באחד מהם, שהוקדש לפילם נואר ראיתי בפעם הראשונה את "השינה הגדולה" עם בוגארט ובאקול ובעקבות הסרט התוודעתי לריימונד צ'אנדלר. את צ'אנדלר זכרתי במעומעם מכתבות של רון מייברג בעיתון חדשות זצק"ל ותו לא. קניתי את "השינה הגדולה" ואז את "שלום ולא להתראות" והתאהבתי.

הגברת באגם רוחבהגברת באגם רוחב
ריימונד צ'אנדלר נולד בשיקגו בשנת 1888 לאב שתיין שהתחפף מהר למדי מהתמונה. הוא היגר עם אמו לאנגליה ושם זכה להשכלה אליטיסטית (שבה השתחצן למדי). די מהר התברר שהגנטיקה מצד האב לקחה שליטה, וריימונד הצעיר פיתח אהבה לטיפה המרה ולחיי בטלה. על הדרך הוא גם נקשר לסוג של כוכבנית דרג ז' בשם סיסי, שהיתה מבוגרת ממנו ב-17 שנה, והתחתן איתה לאחר מות אמו השתלטנית. בגיל 44, לאחר מעבר חזרה לארה"ב והחלפת משרות סדרתית עקב חוסר סיפוק ושתיה מרובה, החליט צ'אנדלר לשלוח ידו בעט. הוא החל לכתוב סיפורי פשע קצרים למגזינים בסגנון שזכה לשם פאלפ פיקשן, או ספרות זולה. שש שנים לאחר מכן פירסם את הרומן הראשון שלו "השינה הגדולה" (1939), שבו העולם הכיר לראשונה את הבלש פיליפ מרלו. את מרלו אתם מכירים גם בלי לקרוא ספר אחד בכיכובו, מכיוון שבני דמותו מלווים אותנו מאז: זה יכול להיות המפקח קולומבו הממורטט,זה יכול להיות גאי פירס המהודר ב"סודות אל.איי", ניקולסון ב"צ'יינה טאון" המופתי וכמובן המפרי בוגארט, המרלו הגדול מכולם, בדמויות אחרות דומות. למשל "בנץ ממלטה". מרלו הוא בלש חכם בעל תפיסה מהירה וזיכרון לפרטים קטנים העתידים לפצח את התעלומה הסבוכה. הוא ציני, שנון והוא יורה רפליקות מהירות קצת מעליבות בנות שורה אחת. יש לו חוש צדק מפותח גם אם מעשיו לא מצייתים בהכרח ללשון החוק. עלילת הספרים מתחילה בדרך כלל עם שכירתו לשם פיצוח מקרה שלא נראה סבוך במיוחד, ומוביל כמובן מוביל לשלל עלילות מתפצלות שנארגות לכלל תעלומה גדולה פי כמה. גם הפיתרון המיוחל לא יוצר לרוב תחושת קתרזיס,אלא הבנה שמה שהיה הוא שיהיה ושכוחות העולם המושחתים ימשיכו לשלוט גם אם מרלו זוכה בניצחון זמני. ההרגלים הקבועים של מרלו הספרותי אומצו בחדווה על ידי הוליווד הטרום פוליטיקלי קורט, והם כוללים סיגריה נצחית בפה ומשקה ביחד, עם דגש על וויסקי שיפון.
האישה באגם - כריכההאישה באגם - כריכה
"הוא ניגש אל המכתבה,פתח מנעול של מגירה,שלף ממנה שלושה או ארבעה בקבוקים והחזיק אותם אל מול האור. 'המותק הזאת כמעט מלאה' אמר וליטף את אחד הבקבוקים.'מאונט ורנון. זה אמור להספיק לו.המחוז לא נותן לי תקציב משקאות לשעת חירום,אז אני חייב להחרים קצת פה ושם'". (שם) כוכבו של צ'אנדלר, משום מה, לא דרך בישראל וגם מעט התרגומים שלו שראו פה אור לא צלחו כלכלית. זאת למרות יחצ"נים ידועים למדי כמו רון מייברג וכמובן שר האוצר שלנו, שאימץ לזמן מה את הלוק הקולי הנכון של מרלו - כוס וויסקי ביד, לבוש על זמני קלאסי וסיגר במקום הסיגריה. "האשה באגם" תורגם לאחרונה לעברית (הוצאת "כתר"). גם אם לא מדובר בספרו הטוב ביותר של צ'אנדלר הרי שהספר, שמלאו לו למעלה משבעים שנה, מכיל את כל מה שצריך: בעל שמחפש את אישתו שנעלמה, גופת אישה באגם, בלונדיניות, שוטרים מושחתים, פושעים והימורים, קצת מכות (ממש קצת,זהו לא ספר מותח במובן האקשני), ושקרים על גבי שקרים שבינהם מרלו צריך לברור את האמת.התרגום של אסף שור מדויק למדי ומעביר את שפתו הספרטנית של צ'אנדלר – לכאורה משימה קלה לתרגום, אך מתעתעת כמו מורכבות העלילה. צ'נדלר ידידנו התאלמן מאשתו סיסי והטביע את עצמו ביותר ויותר אלכוהול. בין לבין ניהל כמה מערכות יחסים, אבל תפוקת הכתיבה פחתה והוא פיתח דיכאון קליני שגם הוליד נסיון התאבדות לא מוצלח. ב-1959, חמש שנים לאחר מותה של סיסי, נפטר צ'אנדלר ועמו פיליפ מרלו. או שמא לא? ב-1989 קיבל רוברט פרקר רשות מבעלי העיזבון להשלים ארבעה פרקים מרומן לא גמור בשם "פודל ספרינגס" ואז כתב פיליפ מרלו משלו. ברבות השנים נערכה עוד אנתולוגיה של מבחר סיפורים קצרים מאת מבחר סופרים מתעללים במרלו ובבוראו, והיד עוד נטויה. בשבילי ישארו הספרים המקוריים, האדפטציות המוצלחות לקולנוע ורוחו של מרלו השורה על רבים אחרים. מייבאים לארץ ג'ים בים ריי מוצלח, הלא הוא ויסקי השיפון החביב על מרלו. קחו את "האשה באגם", מזגו כוסית ותאמצו לחיקכם סופר גדול.