אין דבר העומד בפני הרצון (לשתות). השלג אולי שיתק את ירושלים אבל לא מנע מגילי ססובר לעלות אליה כדי לאכול קבב בעיר העתיקה ולשתות כוסית בבארוד. ובקזינו דה פריז. ובמונא.
גיל ססוברמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אין דבר העומד בפני הרצון (לשתות). השלג אולי שיתק את ירושלים אבל לא מנע מגילי ססובר לעלות אליה כדי לאכול קבב בעיר העתיקה ולשתות כוסית בבארוד. ובקזינו דה פריז. ובמונא
העלייה ריקה לגמרי. מסע ההפחדה כנראה עושה את שלו והדרך פנויה מאי פעם. ובכל זאת השלג שממשיך לזעוק מהגבעות וההרים מיד אחרי שער הגיא מפתיע בגדול. זה כבר שבוע ימים אחרי הסערה ששיתקה את העיר, וגם שבוע של שמש נעימה וחורפית – שמש ארץ ישראלית ישירה שענן אחד לא עומד בינה לבין האדמה הטובה – עדיין לא יכול להמיס את השלג והוא ממשיך לנצוץ מכל עבר.
הכניסה לעיר היא כבר משהו אחר וכאן, בפניה שמאלה למרכז, אני עומד לפחות שעה, ובכל זאת לא זוכר מזמן מסע חלק כזה לירושלים. לוקח לי שבע דקות לקחת את המפתח של הדירה שבה אני עומד לשכון מבארוד, ביתי הראשון בבירה. הדירה שוכנת ברחוב שלומציון המלכה, יקירה מתקופת שלטון הרומאים שלפני המרד הגדול, ואני יורד משם ישר בכיוון הקבב.
shutterstock_168026429בימים כתיקונם פה מתחילה ההתלבטות - האם להגיע קודם לקבב ורק אחרי זה לעשות את המעגל של הרובע המוסלמי? או שמא לעשות קודם את המעגל ורק אז, כמו גביע, להניף מנת קבב? אלא שביום הזה אין שום שאלה. ברגע בו עברתי בשעריו של המקדש התיישבתי בכסא מול ערבי עם מעיל זמש וכריות עור למרפקיו. מצד אחד שני אנשים המקבבים ערימת בשר אדירה לקציצות, מצד שני האיש האמון על האש וקשה להסביר עד כמה האיש הזה מקצוען. את הקבב הוא מוריד מהשיפוד אל הצלחת בידיים חשופות, באותן ידיים הוא מזיז את הפחמים שבגריל ורק שתי העובדות האלו יש בהן כדי ללמד על האבולוציה של כפות ידיו, שהחום הלוהט כבר לא יכול להן.
כמה טעים.
חמישה קבבים. פיתה שכמו שירתו של פרנק סינטרה היא כמעט מאחרת, אבל יוצרת איזה מעשה נס, קצת בצל מהאש וקצת עגבנייה, ואני נשבע שיכולתי לאכול כאן כל יום במשך שארית חיי, יהיה אשר יהיה מספרם של אלה.
עכשיו אני מתפנה להמשיך. עלייה קטנה וכמעט חבויה מביאה אותי אל רחבה מושלגת על גג בניין, ושער אחד קטן המוביל אל מבוך ובו כנסייה קטנה אתיופית ונהדרת, ואותו איש קבוע היושב בפינה ולא מעיף מבט. ואחרי עוד כמה מדרגות כנסייה אתיופית נוספת וממנה אתה נשפך אל רחבת כנסיית הקבר.
ישו לא קם לכבודי ולא אכפת לי, אבל לא הייתי מתנגד לאיזו מקהלה קאמרית שתשיר קצת זלנקה או איזה רקוויאם אחר לכבוד לכתו של המשיח, אבל אין. אי לכך ומכיוון שסיימתי את הסיבוב הקטן(הגדול כולל גם את שער שכם, מוכרות הירוקים, את הבירה עם השטרודל של ההוספיס האוסטרי ואת הוויה דולורוזה) התפניתי לסיבה בגללה באמת עליתי לעיר הקודש - לשתות.
הגעתי אל הבארוד בשעת צהריים מוקדמת. דניאלה עדיין לא הגיעה, אבל מזגו לי גינס נפלאה וברמנית שלא היכרתי ספרה לי שהיא בכלל שומרת כשרות. שיהיה, אמרתי לעצמי, ולא ידעתי מה יותר נורא – הטבעונות (המושג הקלוקל הזה שאין לו שום קשר לטבע, הרי שם אוכלים האחד את השני תרתי משמע בלי הפסקה ועדיין לא פגשתי לא ברקודה, לא טרחון ולא לוקוס צמחוני) או הכשרות, וידעתי שזה דיון עמוק מדי לשעה שכזו. דניאלה הגיעה. נשיקות, סיפורים, תמונות שהראיתי לה ולאורי בנה, השף של המקום, מהאוסובוקו הלבן שלהם שהתחלתי להכין בתל אביב, ואיזה אוניקום קטן שלהם עדיין יש כי מישהו הביא מחול, וקצת וויסקי, ואיזה 'פרנה מאפיוזי' שהוא דווקא לא רק בכלל וחברה שאני לא מכיר מנתניה מייבאת אותו, וספורים על חנות תבלינים שגם בלוינסקי שלנו אין, ואני יוצא בלית ברירה לחפש את החנות שהיא על הפינה של דרך יפו ושוק מחנה יהודה.
הלכתי כדי לקנות את הבהרט הנפלא, אבל אם כבר הגענו אז גם קצת כורכום, פפריקה חריפה, כמון וזעתר, ומיד התיישבתי בקזינו דה-פריז, המקום של שאנן סטריט ואלי מזרחי, ומובן ששניהם לא היו, אבל למי אכפת.
שעה שינה, משהו קטן לאכול וחזרה אל הבארוד. זה מביך עד כמה קרוב הבית שלי לבארוד ואני יודע שמחר אצטרך לעשות טיול יזום כי זה פשוט קרוב מדי. ששה צעדים וזהו. לא קינג דיויד, לא מוסררה, לא המושבה, לא ימק"א האגדי ומבט על האגף שירד כולו בפעולה המפורסמת של האצ"ל וההגנה. על הבר עוד זוג גברים שאחד מהם הגיע הרגע מעמאן המושלגת לחודש חופשת כריסמס (מסתבר שב-18 לינואר חל חג המולד הארמני), צייר אחד שהיה זה שעשה את התפאורה ל'שלוש ארבע חמש וחצי" המיתולוגית ומחר נפתחת לו תערוכה, ועוד כמה דיפלומטים כדרכו בקבע של משכן נפלא זה.
אחר כך החלטתי ללכת ולהגדיל את היריעה והגעתי אל המונא. זה כבר ספור אחר, ובמזל, אחרי שהמארחת שאלה אותי "כמה אנשים אתם?" ועניתי לה "אחד" היא שמה אותי בקצה של הבר, במקום ממנו המנות יוצאות ומקום התכנסותן של המלצריות.
ניד ראש קל למושיקו, שבשלב הזה עדיין לא זיהה אותי, אבל כמה בירות והרבה צ'ייסרים כבר סידרו את המצב. אני חייב לעצור לרגע ולדבר בשבחו של הצ'ייסר. כמה השמצות שמעתי על זה. כמה טרוניה, בעיות, מענות ותלונות, ולא לכולם אני מתנגד, אבל דבר אחד חייב להיאמר בזכותו - הצ'ייסר הוא שיא חווית השתייה הסוציאלית (ועל כך יעיד מעל כולם משדל האלכוהול הגדול מכולם - מר יוסי בוזנח). עד הצ'ייסר השלישי שלי הברמניות והמצריות היו כה טרודות בעבודתן עד שכמעט ולא הרימו ראשן או ידיהן ממלאכתן, אבל כשפתאום הבינו שזה לא עומד להפסיק,הצטרפה הראשונה, ואחריה השנייה, ואחרי זה היינו כולנו עדה אחת טובה ויפת לב ושובבה. כמובן שכאן נמצאות הנשים הכי יפות בעיר, ועכשיו היא מספרת על ההיא ואתה מכיר את ההיא מכליל, והוא מגיע מחר ליפו, והכול בזכות חצאי המנות הקטנות האלה, שמחייבות,במקום הסתגרות מאחורי לואו בול וקרח, לעשות לחיים ולברך כול פעם מחדש. אין לי גם ספק שגם את כמות השתייה עצמה התופעה הזאת רק תלך ותגדיל.
על המטבח אין לי מה להגיד. כל מילה תוריד מהמחזה המרהיב של מיומנות, דיוק ואסתטיקה. של מקצוענות, של מינון, של דברים כמו שהם צריכים להיות: הטונה האדומה עם הקוויאר (שרק הצטערתי שהיא לא מפה, אבל זו עדיין אחת המתנות הגדולות של הים); ההמבורגר שברור לי שאקום ואבוא שוב לכבודו; המרקים; הכנאפה; וכן הלאה וכן הלאה, ועוד צ'ייסר ועוד צ'ייסר, ומושיקו פתאום יוצא מהר הגעש במטבח ובא ולוחץ יד, ואושר גדול ותפארת שהיא של העיר הנהדרת הזאת, בירת ישראל של לא יותר מדי שנים.
חזרה אל הקור. וזהו זה, ויהי יום אחד, וערב.
