אינגליש מן אין ניו יורק: הייניקן בתפוח הגדול

גיא רובננקו הגיר נהרות של זיעה בחיפוש אחרי בירה סבירה בניו יורק ונזכר בגעגוע בברזי הבירה בפאבים של לונדון. מזל שהיתה שם הייניקן בסביבה...

אמרו שיהיה מזג-אוויר נעים בניו יורק. אמרו גם שכבר מזמן מייצרים בירה טובה בארצות-הברית, ושמאז מהפכת בירות הבוטיק - כשהאמריקנים כמעט רשמו כפטנט על שמם - אפשר למצוא בקלות משהו לשתות חוץ מבאדוויזר דלוחה. נו, אז אמרו. שרב מטורף. ניו יורק, בוערת מחום אספלט ואפופת לחות, סבלה בתחילת מאי מגל חום שמזמין רוצחים סדרתיים לצאת מדעתם. הבירה האמריקנית, איך לומר זאת בעדינות, היתה גם היא די קקה...

אמרו שכבר מזמן מייצרים בירה טובה בארצות-הברית, ושאפשר למצוא בקלות משהו לשתות חוץ מבאדוויזר דלוחה. נו, אז אמרו... (צילום: יח"צ)

אמרו שכבר מזמן מייצרים בירה טובה בארצות-הברית, חוץ מבאדוויזר דלוחה, כמובן. נו טוב, אז אמרו... (צילום: יח"צ) אני בטוח שברגע זה סומרות שיערותיהם של כמה ממומחי הבירה שיזדרזו להסביר לי כמה אני טועה, שיש מבשלות בירה נהדרות בארצות-הברית ושממש פשוט למצוא בתפוח הגדול בירות בוטיק מופלאות. בחיי שגם אני עצמי טעמתי בימי חיי כמה בירות אמריקניות טעימות (ע"ע הבירות של מבשלת ברוקלין ועוד רבות וטובות...). אני לא ממש יכול להתווכח עם אותם מומחי בירה, אבל לנו כנראה לא שיחק המזל. בבוקר היום הראשון עוד חשבנו שיהיה מזג-אוויר נעים. ובאמת, בשעה הראשונה היה קריר. בשעה השנייה היה פושר, בשלישית חם ומהרביעית ואילך לוהט ללא הפוגה ("זאת ניו יורק", אמר לנו בתוגה ובהשלמה חבר שגר שם עשרים שנה. "ביום אחד יש זה ארבעה מזגי-אוויר שונים, וגם הם לא יציבים"). כשחם כל-כך אין דבר שאתה רוצה בו יותר מאשר כוס בירה צוננת, וזיכרונות על שוטטות אינסופית בין ברזי בירה של פאבים אנגלים - בימי קרה או בשרב גרוע לא פחות - הציפו אותנו בחדווה. אז נכנסנו לבר והזמנו בירת בוטיק מקומית. לא זוכר כבר את השם, אבל מה שרצינו בעיקר היה לאגר קרה ונעימה. מסתבר שבארצות-הברית, כמו בארצות-הברית, כל דבר נוטה להגזמה - אחוז אלכוהול גבוה (אנחנו דווקא בעד), טעמי כשות מופרזים (אנחנו דווקא נגד), ומתיקות בלתי נסבלת. השארנו חצי מהבירה בכוס והזמנו אחרת. הסיפור חזר על עצמו, ואותו סיפור מתוק-מריר-מופרז-צעקני חזר על עצמו בברים אחרים. גם כשניסינו לקנות בירות במדפי הבירות העמוסים והנהדרים למראה של הסופרמרקטים האמריקניים. "החזיר העיוור", "שערות הכלב", "השטן החרמן", "ביטר אמריקן", "מכסחת דשא יוקרתית", "על כנפי ארמגדון" - ככל ששם המבשלה מגניב יותר, כך התגלתה הבירה כמפוקפקת עוד יותר. וכך, בסופו של דבר, בסופו של יום חזרנו כל פעם ללאגר פשוט וטוב ולבקבוק הירוק המוכר של היינקן, לצד כוס זכוכית קפואה (בענייני ההגשה החברים האמריקנים דווקא מצטיינים). יש משהו נעים ומנחם בידיעה שאם יש הייניקן בסביבה - לפחות יהיה לך מקום בטוח מהבחינה הזו - בירה שלא מתיימרת ולא מנסה להציע הרים וגבעות, אלא פשוט עושה את העבודה כשצריך.