לטליה לוין יצא כבר מכל החורים לספוג מאנשים את התגובות הפרימיטיביות לאהבה שלה לשתות לבד. מצדה, תקפצו לה. היא כבר תשתה לבד בחושך...
אני מניחה שאתם מכירים אותי מספיק כדי לדעת שאין לי יותר מדי טענות אנטי-פמיניסטיות כלפי העולם. זאת אומרת יש לי, אבל מרובן אני מתעלמת באלגנטיות השמורה לנשים שיודעות שהן פשוט יותר טובות מגברים, ולכן אין להן צורך להוכיח דבר. "שיגידו", סבתא שלי תמיד היתה אומרת ולוקחת עוד שאכטה ארוכה לריאות מסיגריה מגולגלת עם טבק איכותי. כי כאלו הן הנשים במשפחה שלנו, חזקות, יודעות מה הן אוהבות ולא עושות חשבון לאף אחד...
אומרים שבחו"ל הייאוש תמיד יותר נוח, ולצורך העניין - לונדון, העיר בה תרבות השתייה מפותחת לא רק ברמה הכללית, אלא גם ברמה המגדרית. דהיינו, אם אישה תשב באחד הברים ותזמין לעצמה בירה או כוסית יין ותישאר לבדה, איש לא יחשוד בה, או ישאל שאלות מיותרות. בעצם, תלוי עד כמה נחמד הברמן - ובלונדון - מניסיון רב, הברמנים מאד נחמדים. ובעצם במחשבה שנייה, הברמנים הם אף פעם לא הסיבה, אלא האנשים שיושבים מסביב, המבטים, הלחשושים והלגיטימציה שלך כאישה להזמין קוקטייל עם מטרייה מבלי להיתפס כאחת 'מהנשים האלה' בלשון הסבתות (ע"ע סקס סמים ואלכוהול) או כאחת שמזמינה משהו מעבר לשתייה.
שתיית אלכוהול בישראל היא סוג של טאבו שלא חולף לצערי עם השנים, והתדמית ה"אלכוהוליסטית" שנוצרה בקרב בני המשפחה, כלפיי, הכבשה השחורה ש"אוי גוועלד" שותה מדי פעם את המשקה הגברי וויסקי (?!), ומוזגת לעצמה כמעט בכל ערב כוסית יין בבית ("את שותה גם לבד??!!"), לא תחלוף לעולם. פעם חשבתי שזה עסק פולני (וחצי ספרדי) , היום אני מבינה שזה באג תפיסתי סוציולוגי, שחלחל חזק גם לתודעתם של אנשים צעירים בגילי, למשל, ואף צעירים ממני.
יש לי חבר טוב שאומר תמיד שאני לא דוגמה טובה לכלום. אז כדי לא להסתמך דווקא על הניסיון הביזארי שלי בתחום, ובעיקר בשל העובדה שהצלחתי עם השנים להתגבר על החרדה החברתית מלשבת על בר וללגום להנאתי יין בלי להביט בשעון כמצפה לאורח, בלי לזייף שיחת טלפון עם חברה: "נו, מתי את באה אני פה", ובלי להטביע את פרצופי בתוך הסלולרי או התפריט ולשלוח מבטים מתנצלים לברמן או למלצרית שאומרים "הבריזו לך?". חשבתי שיהיה נכון יותר לצאת לשטח ולחפש נשים שיושבות על הבר לבד. להפתעתי הרבה מצאתי, אלא שכולן ישבו שם בציפייה לחברה או לחבר, 2 מתוך 10 הזמינו בירה, 3 הזמינו כוסית יין ואף אחת מהן לא הורידה את הראש מהסלולרי. מצד שני, מי מוריד היום את הראש מהסלולרי?
כמה דקות לפני שעליתי בחזרה על האופניים - כשמחה בתחקיר המוצלח, ובאישוש הטענה הבסיסית שלי שלרוב הנשים בישראל לא נעים לשבת ולשתות על הבר לבד כאחרוני הגברים, ויתרה מכך - גם המחשבה שהן ישובו לביתן ויפתחו בקבוק יין לבדן ("מה בלי בחור?") מזעזעת את רובנו עד עמקי הנשמה, כי "מה זה אומר בעצם?", או "זה כמו בסרטים, אישה לא שותה יין לבד אלא אם היא מעוניינת להתמסטל כי זרקו אותה" - התחוללה התפנית.
בעלי כמה ברים בהם ביקרתי, דווקא טענו שעם השנים נשים מפסיקות לשתות באופן ש"מצופה" מהן, ואם בעבר רוב הנשים היו שותות קוקטיילים מתקתקים, היום הם ללא ספק רואים תנועה של נשים ששותות עראק וקוניאק, וכן, לפעמים הן עושות זאת גם לבד, וליתר דיוק - עליה של כמעט 30 אחוזים ב"תנועת הנשים ששותות לבד אלכוהול", אם ננסח את זה באופן דרמטי. אלא שלצד זאת כולם הסכימו אתי שנשים משוחררות יותר בשתייה כשהן עם חברות או בחבורה, פחות משוחררות כשהן עם גבר בדייטים ראשונים, ומאד עצורות כשהן לבד.
על פניו, המפכה הפמיניסטית בנושא שתייה לבד התרחשה אי-שם בתחילת שנות האלפיים כשנשים התחילו להוריד צ'ייסרים באופן חופשי, והחלה היפרדות בכל מה שנודע כ"משקאות נשיים ומשקאות גבריים". עם הזמן התופעה המבורכת, יש לומר, של נשים שאוהבות לשתות יין ולא צריכות להיות תלויות באיש לשם כך, הלכה וגדלה. אז למה אנחנו עדיין צריכות להתנצל מסביב לשולחן החג? למי שתהה, הנה המילון הבלתי פורמלי של אגודת הדודות היהודיות:
שתית לבד קוקטייל בבר? את מחפשת חתן.
שתית לבד יין על הבר? את מחפשת סקס.
שתית לבד יין בבית? את אלכוהוליסטית, או לחילופין בדיכאון.
שתית לבד וויסקי בבית? טוב שעשית את זה לבד, זה מפחיד גברים.
והנה חמשת המשקאות החביבים עליי לשתייה לבד:
אני לא ממש נוגעת בבירות כי יש לי רגישות לגלוטן, אבל מקציבה לעצמי אחת לכמה זמן בקבוק כזה לנפש, ואם אפשר אחרי שאני חוזרת מהגלישה בשישי אחר הצהרים. מוסיקה. שקט וטלפון כבוי. היא טעימה לי, עדינה במידה וישראלית - שזה מדליק תמיד. אם כבר בירות אז בהירות - או בלונדיניות - אלכסנדר בלונד עדינה, פירותית במידה ולא עושה רגשות אשם כששותים אותה לבד.
רום בקארדי לבן. זה עם הסמל של העטלף. אתו אני עושה מוחיטו (לבד! כן למען השם, הכל לבד!). תמיד יש לי בבית איזה בקארדי. מעדיפה אותו כי הוא עדין לי יחסית, וגם מסתבר שהוא האלכוהול השני בפופולאריותו שנמכר בעולם, כך שמה שטוב למיליארדי בני אדם, כנראה טוב גם עבורי. אגב, פעם השכן (הברמן) עזר לי לפתוח את הבקבוק (את זה אני לא תמיד מצליחה לבד), וציין שהמוחיטו שלי מאד טעים. לידיעתכם.
מודה שהפעם האחרונה בה הקפצתי טקילות היתה בגיל 20 במסיבת סילבסטר במועדון התיאטרון ביפו, שבסופה מצאתי את עצמי בחוץ נדבקת לעץ ומנסה להעביר את הבחילה עד שנהג המונית יגיע וייקח אותי הביתה. מאז לא נגעתי במשקה עד יום הולדתי האחרון, אז חבר טוב הביא בקבוק של טקילה אל חימדור Reposado הזהבהב ושכנע אותי לשתות. את הבקבוק לקחתי הביתה ומצאתי את עצמי מורידה שוט או שניים כמה ימים אחר-כך סתם להנאתי. משקאות עם אפקט קרמלי אני תמיד אוהבת, הם מעדנים בחך את החמצמצות והמרירות אליה אני סופר רגישה. אבל קחו בחשבון 38 אחוז אלכוהול. עבורי זה ממש כדור שינה.
תשמעו, אולי תחלקו עליי, אבל אני מוזגת לעצמי כוסית ממש קטנה של ורמוט כשאני עצבנית, או מרגישה לא טוב. את הנואי פראט הלבן שתיתי פעם באירופה עם המון קרח ולימון, מדובר אגב במותג שמיוצר כבר 200 שנה במרסיי ומאוד שונה מהוורמוט המתקתק והזול שאנחנו מכירים פה. אני מתה על ארומת התפוז ועשבי התיבול שהופכים אותו למעין יין יבש, או סמי מרטיני - רק חזק הרבה יותר, והיי, על פי פסק ההלכה הפולני 'יין' מותר לשתות לבד לא?
חברתי הטובה נעמי חובבת הג'ין תמיד מספרת לי שהיא נרגעת עם כוס ג'ין , סרט ומוסיקה טובה. לבד. כן לבד. את נעמי אני מעריצה מכל מיני סיבות ולכן אחת ההחלטות שלי לשנה החדשה היא לאמץ את ההרגל הזה שלה, ולו רק כי לג'ין יש שם קלאסי סקסי שמתגלגל על הלשון ומזכיר לי משום מה את אודרי הפבורן. אבל היי, אולי כדאי שאצא מהסרט. הבחירה לא היתה קלה, אבל לא מזמן המליצו לי לנסות את הבומביי ספייר. מסתבר שמאחורי הג'ין הזה יש איזה סוד כמוס, כמעט כמו של קוקה קולה, ואיש לא באמת יודע מה יש בפנים מלבד קליפות לימון מספרד, ערער מאיטליה וליקריץ מסין. האמת היא שכבר מהשם 'בומביי' ידעתי שרק טוב ייצא לי מזה. וחוץ מזה, ליקריץ! ליקריץ! הטעם שמזכיר לי את אירופה. והנה בחרתי את הג'ין הראשון שלי לשנת תשע"ז (?!?). סלאם בומביי!
"האם תשתי וויסקי בבית לבד כדי לנקות את הראש אחרי יום עבודה"? שאלתי את חברתי הטובה שמיד אמרה לי "כן". האם אני אעשה זאת? אני מניחה שאעדיף כוסית של יין, עניתי לעצמי. וויסקי זה הארד-קור, וחוץ מזה, אין לי את הנוף המתאים של דירת האוליגרך, אני אוסיף. הנה, עוד כמה דעות קדומות שגם אני לא חפה מהן. מניחה שגם לי יש עדיין כמה וכמה עכבות שצריך לחפף לקראת השנה החדשה.