גינס במדבר: 30 שנה ל'מוזה' בערד

מירה איתן על חגיגות השלושים ל'מוזה' בערד – מקום שהפך לאואזיס לכל צמא לבירה באמצע המדבר...

"ועכשיו בואי למוזה", אמרו לי אנשי יקב יתיר לפני למעלה מחמש שנים, בסוף סיור ביקב. "מה זה מוזה?", שאלתי בתמימות. עשר דקות מאוחר יותר הבנתי ומיד התאהבתי במקום, שחוגג בימים אלה 30 שנה להיווסדו. 30 שנות קיום לפאב מסעדה, אחד כזה אמיתי כמו של פעם, וביחוד אם הוא ממוקם בערד, זה לא עניין שבשגרה בארצנו הטרנדית ומרובת התחלופות.

"ערד היתה לאס וגאס של המזרח-התיכון. היו פה עוד שלושה פאבים, מועדון וגם מסעדת דגים. אחרי כמה שנים רק 'מוזה' נשארה במקום..." (צילומים: יח"צ, גיל טופז, חיים הורנשטיין)

פעם היו פה עוד שלושה פאבים, אחרי כמה שנים רק מוזה נשארה במקום... (צילומים: יח"צ, גיל טופז, חיים הורנשטיין) 'מוזה' הוא לטעמי האישי, אחד מברי הפריפריה הטובים ביותר בארץ. בר שמתערבבים בו גינס, כדורגל, אוכל ברים בסיסי, וויסקי, הופעות, אווירה דרומית והרבה-הרבה שמחה. אם אתם בדרך לאילת או לים המלח, עשו לעצמכם הרגל לעשות הפסקה מרעננת ב'מוזה', הממוקמת במתחם תחנת הדלק אלון על כביש 31. זה שווה את זה. על הקירות והתקרה, על הבר, מעליו ומתחתיו, ובכל מקום אפשרי, תלוי אוסף מדהים של דגלים וצעיפי כדורגל מרחבי העולם. לא בטוח שיש מקום לעוד אחד. בפעם האחרונה שהייתי כאן עם חברי מועצת סנהדרינק, ניסו המומחים לחפש קבוצה שדגלה לא מופיע על הקירות והתקרה, והאמת, לא נמצאה כזו. ויש פה שישה ברזי בירה ועוד הרבה בקבוקים נוספים במקררים, 30 סוגי וויסקי ועוד כמה מעניינים יותר צפונים במשרד של הבעלים. אוכל של ברים עם המבורגרים מצוינים ואווירה מקומית מלאה באנרגיות חיוביות. על מסכי הענק משודרים משחקי כדורגל מהליגה הישראלית, האנגלית וליגת האלופות (ועוד אירועי ספורט חשובים) בשידור חי, ובימי ששי מארח המקום הופעות רוק אינטימיות של אמנים שונים, חלקם מוכרים יותר או פחות, שחלקם הופיעו פה עוד לפני שהפכו להיות מפורסמים. את אלון סגל, הבעלים, תפסתי השבוע רגע אחרי שחזר מה'אוקטוברפסט' במינכן. "הפקה מטורפת. חצי מיליון איש ביום. מיליון וחצי ליטר בירה ביום. מכליות מקוררות של 50 אלף ליטר שחוסכות מערכת קירור מתחברות ישירות למערכת המזיגה המופלאה. פותחים ברז ולא סוגרים אותו, רק מחליפים את הכוסות מתחתיו כל הזמן", מסביר לי אלון בהתלהבות גדולה את נפלאות הפסטיבל הזה.

את חגיגות 30 שלהם חגגו השנה אנשי מוזה ב-20 וב-21 באוגוסט. היום הראשון היה יומו האחרון של פסטיבל ערד, כשהפאב עבר לרובע האמנים. שלוש הופעות נערכו ליד מתחמי הברים ודוכני המזון. למחרת כבר היתה החגיגה ב'מוזה', עם 'כאמל ג'אמל', שמופיעים פעם בחמש שנים ביומהולדת של מוזה, וגם להקתו הצעירה והמוכשרת מערד של גיא שריר. למקום הגיעו מאות חברים ותיקים מכל השנים. "מפגש מחזור מרגש ונחמד", אומר אלון. אבל בואו נחזור רגע 30 שנה אחורה. בשנת 1985, הסתבר לאלון סגל שמגיע לו סכום מסוים מביטוח לאומי, לאחר שעבר תאונת עבודה. "כמו כל בחור צעיר חלמתי שיהיה לי פאב. סיפרתי את זה לאחי שזיהה את הפוטנציאל של בית-קפה קטן, שהיה ממוקם בצריף בקרית האמנים, ושכרנו אותו", מספר אלון, ומכאן הכל היה להיסטוריה. "כל אחד חולם בצעירותו שיהיה לו פאב", הוא ממשיך, "רק הטיפשים מגשימים את החלום, והבאמת מפגרים נשארים 30 שנה", הוא מוסיף בחיוך. באותם ימים לא היו חברות מסחריות שנתנו לפאבים ברזי בירה, והשניים היו צריכים לקנות ברז בירה. הברז עלה 2,000 דולר, אבל בשביל לחסוך הם קנו מדחס משותף למקרר ולמתקן. "באותה תקופה", מספר אלון, "ערד היתה לאס וגאס של המזרח-התיכון. היו פה עוד שלושה פאבים, מועדון וגם מסעדת דגים. אחרי כמה שנים רק 'מוזה' נשארה במקום". קהל המבלים ב'מוזה' מתחלק בין תושבי החוץ, שעוצרים בדרכם דרומה, ובין המקומיים, שהם בעצם היעד המרכזי. האופי של מוזה התגבש די מהר, והמקום הפך לפאב ספורטיבי מקושט בדגלים של קבוצות כדורגל מכל העולם. "כדורגל הוא המכנה המשותף הרחב ביותר", אומר אלון, "לפרופ' מקיימברידג' ולפועל ניקיון מערד הוא מהווה נושא שיחה משותף. הכל התחיל מגימיק, כשאורחים של עובד אנגלי בפאב באו לבקר אותו והביאו אתם את הדגל של הקבוצה שאותה הם אוהדים, ושם התחיל האוסף". צעירי העיר ואחרים, בעיקר חובבי הכדורגל שביניהם, דאגו לקשט את קירות הפאב בדגלים נוספים של קבוצות ישראליות ואירופאיות. אבל אז, בינואר 2011, חודשיים לאחר חגיגות 15 שנים למקום המצליח, קרה אסון. "באחד הלילות, שפכו לנו פח נפט וזרקו גפרור והכל הלך. ולא היה ביטוח". עולמם של האחים חרב עליהם כאשר מפעל חייהם ומקור הפרנסה שלהם ושל עוד 20 עובדים הוכחד כליל. "מכרנו את הבתים שלנו בשביל להתחיל הכל מאפס, וגם לקחנו משקיע, שהחזיר את ההשקעה שלו כבר מזמן". לא עבר זמן רב ונפתח מקום חדש, במיקום אחר, לצד תחנת הדלק. אוסף דגלים חדש החל לכסות את המקום מהמסד ועד הטפחות, ולאט, לאט עוף החול קם מרבצו והחיים חזרו למסלולם". "אז מה מחזיק אותי 30 שנה במקום הזה? לא קיבלו אותי בשום מקום אחר", עונה אלון בחיוך, ובת-זוגו, אורית, מוסיפה: "זו כבר אובססיה. פשוט אובססיה. והרבה אהבה". אורית עובדת במקום חמישה ימים בשבוע, ואת אלון הפדנט הם שמחים לראות קצת פחות במקום, ושמחים שהוא מפיק אירועים, מה שהוא מאוד אוהב לעשות. "לאחר הרבה שנים זה נהיה פרנסה ומה אני אלך עכשיו לעשות?", מוסיף אלון. "זוהי אהבה מעורבת בשנאה. אני אוהב לעבוד עם אנשים, אבל על כל אלף אנשים שנהנו, תמיד יהיה אחד שיהרוס את היום וזה מה שזוכרים בסוף.

לפעמים, עם כל האהבה לאירוח, בא לך לשבת לראות טלוויזיה בסוף היום, ולא עוד ועוד אנשים". ואורית מוסיפה: "גם בגלל שהמקום פתוח 7 ימים בשבוע 24 שעות, אי-אפשר לסגור אותו קצת, ולא להרגיש לרגע לא אחראיים למשהו. כיום עובדים פה כמעט 40 עובדים. מעין מפעל קטן שעובד רצוף, ותמיד יש פה ושם תקלות. ובדרום, שלא כמו בתל אביב, בשביל להזמין שירות צריך לחכות הרבה זמן, ולתכנן מלאים הרבה מראש. אי-אפשר לשים פה את הראש בצד לרגע. אנחנו אוהבים אנשים, אבל לפעמים כבר קצת עייפים. לעתים אני מוצאת את עצמי מאחור במטבח מדיחה כלים שלוש שעות כדי למצוא קצת שקט". "אנחנו גרים בעיר קטנה", מוסיף אלון, "גם כשהולכים לסופר או לבנק תמיד יהיה זה שיספר לנו אם משהו לא היה בסדר אתמול בערב. אנחנו חשופים לביקורת כל הזמן. ולמרות שאנחנו אוהבים לתת, זה לא נגמר, ולפעמים צריכים קצת מנוחה". למזלם של השניים, יש להם צוות עובדים ותיק ונאמן שנמצא פה כבר 8, 10 וגם עשרים שנה, ורינת שמכירה את המקום על בוריו ומנהלת אותו ביד רמה. תפריט האוכל של 'מוזה' מגוון מאוד, אך גם צנוע. לפני מספר שנים שדרג אותו נעם דקרס ('ליליות', 'רפאל', 'מול ים', 'ברקרולה'). מנות קלאסיות של ברים, והמבורגרים מצוינים מבית אליהו עזרא, שזוכים לאהדה רבה. ולמרבה הפלא, בחר אלון, ש'שורף' כל חודש טונות בשר, לנקות את המצפון שלו בכך שהפך לטבעוני לפני מספר שנים. אף אחד לא מושלם. לאלון יש עוד חלומות נוספים שאותם הוא רוצה להגשים: "להקים מבשלת בירה. להפיק מופעים במצדה. פנטזיה על מלון בוטיק. חלומות לא חסר. תני לי מאה מיליון יורו ותראי איך אני מבזבז אותם בשנה אחת על הרבה דברים טובים". ואני אומרת, אין בעיה, תגשים חלומות, רק תשמור לנו על המעוז הקסום הזה, 'מוזה', גם אם יוצא לנו להגיע אליו רק פעם בשנה בדרך דרומה.