כל שתיין רציני יודע שדאון-טאון חיפה הוא גן-עדן של מטה בכל הקשור לברים. אפילו חיליק גורפינקל יורד לתחתית...

השלט המפנה לפנייה למנהרות הכרמל כבר הביט בי, מרחף במלוא גודלו מעל עוקף הקריות. התכוננתי לרדת מהכביש המהיר והיבלע שוב ברחם החשוך והמזמין של המנהרות היוקרתיות האלה. אני מת על מנהרות. תחושת הפחד של הימצאות מתחת להר ענקי (טוב, בערך) תמיד מעוררת אצלי את הגבריות החבויה והמפוקפקת שלי...

למה לנסות ולהרגיש בבית בבר אחר כשברור שזה לעולם לא יהיה הבית שלך... (צילומים: חיליק גורפינקל)למה לנסות ולהרגיש בבית בבר אחר כשברור שזה לעולם לא יהיה הבית שלך... (צילומים: חיליק גורפינקל)
למה לנסות ולהרגיש בבית בבר אחר כשברור שזה לעולם לא יהיה הבית שלך. הסנדק, חיפה (צילומים: חיליק גורפינקל) אבל אז מצאתי את עצמי נמשך כבמטה קסמים אל עבר הכיוון השני, זה הממשיך פנימה אל העיר התחתית. כמה זה נחמד, השם הזה, העיר התחתית. דאון-טאון. רק לחיפה יש כזו במקומותינו. עיר תחתית. מאז שנחפרו המנהרות הללו, המקצרות אמנם עד מאד את הדרך, הופכת העיר התחתית לעוד יותר תחתית. כמעט עיר רפאים. ביום שישי אחר-הצהריים היא כזו יותר מתמיד. הרחובות ריקים כמעט. הבתים הישנים מביטים בעצב בכביש. העיר התחתית של חיפה, כמו שיודע כל שתיין רציני, היא גן-עדן של מטה בכל הקשור לברים. ברים אמיתיים, לא כאלו שמחפשים בהם סטוץ או קוקטייל צבעוני. 'מעיין הבירה' ו'העוגן' הם השמות הראשונים העולים בדעתך כמובן. אבל יש גם אחרים. 'קלמנ'ס' ו'הסנדק' למשל. במשך רוב שנותיי התמצתה בשבילי העיר התחתית, ובעצם חיפה כולה, במעיין הבירה. האמת היא שלא הכרתי כאן לא רק בר אחר, אלא גם שום מקום אחר בכלל. הייתי יורד מהרכבת וצועד עד רחוב נתנזון ואז חוזר בחזרה, הלום גולדסטאר וקוסטיצה. גם אחרי שכבר שמעתי על מוסדות השתייה אחרים, לא פחות ותיקים ומיתולוגיים בעצמם, שמרתי על נאמנותי רבת השנים למעיין. אני מניח שזו לא רק נאמנות ואהבה. זה גם, כרגיל אצלי, פחד. עד שהתרגלתי למעיין, למה לנסות ולהרגיש בבית בבר אחר כשברור שזה לעולם לא יהיה הבית שלך. והרי אפילו אצל מתי ובבר-בוניה, ואפילו במנזר, אני לא באמת מרגיש בבית. רק אורח קבוע. זה אגב, מספיק לי לחלוטין. אבל הנה אני כאן ובא לי לנסות משהו אחר.
בר הסנדק חיפה -  אווירהבר הסנדק חיפה - אווירה
אני נוסע עד קצה רחוב שער פלמר, פונה ימינה לרחוב בעל השם המדליק 'קדושי בגדד' ועוצר ליד המבנה האדום החד-קומתי והמוזר. בכניסה אני מגלה שאי-אפשר להיכנס אם לא מצלצלים בפעמון ומישהו מבפנים פותח לך. פרייבט קלאב, מודיע שלט הנחושת הקטן על הדלת. נו, הרי אמרתי לכם שאני רק אורח כאן. למרות שעברו שנים מאז הייתי כאן בפעם הראשונה, והאחרונה, שום דבר לא השתנה בסנדק. נדמה לי שלא הרבה השתנה כאן מאז נפתח המקום, בשנת 1979, למרות שאין לי דרך להוכיח את זה. יכולתי כמובן לשאול את יעקב, בעל-הבית, אבל אני מתבייש. החלל הארוך והצר יושב כמעט בצמוד לפסי הרכבת השוכנים ממש מעבר לגדר. מאחוריהם הנמל. כשעוברת רכבת, הגינס רועדת לך על השולחן. אבל אני יושב עכשיו על הבר, מנסה להיעלם מאחורי הגינס הקטנה שלי (צריך עוד לחזור הביתה בשלום) המוגשת, כמו פעם, עם שתי פנכות נדיבות של בוטנים וזיתים טובים. השיר המזרחי המצחיק - 'כמו פרפר, מבר לבר והלב שלי נשבר' - מסתיים. ואז קורה הקסם. שני הלקוחות שנשארו על הבר מבקשים מיעקב "קצת איטלקית", והוא ניגש למערכת הסטריאו, מתעסק קצת עם הדיסקים ומשמיע את... נעימת הסנדק. אני תוהה האם אצליח לבכות. הסנדק הוא אחד הסרטים היחידים בעולם שגורמים לי לבכות (https://www.youtube.com/watch?v=3UO_OVQIzHY), אבל זה לא הולך. זה אמיתי, אני שואל את הברמנית (יכול להיות שהיא הבת של יעקב?) ומצביע על הפוסטר של ברנדו בסנדק שעליו כתוב בטוש שחור ועבה: לבר הסנדק ממרלון ברנדו, 1983. היא מביטה בי במבט קצר אבל בוחן. לא, היא מסננת קצרות לעברי ואני מבין שזה הזמן לסיים את הבירה וללכת. אני לא בקנזס יותר וזה בסדר. כיף להיות אורח במקום קשוח (אליך) ולבבי (אל הקבועים שלו). לפחות לי זה כיף. אני מקווה שגם בעוד שבע שנים, אוכל לחזות באותה סצנה בדיוק ובעצם גם בעוד שבעים. לא אני כמובן, אבל מי שישרוד כאן את הארץ אוכלת יושביה הזו, שמתעקשת לשתות לך ולשכנים את הדם במקום עוד גינס קטנה...   הסנדק. קדושי בגדד 30, חיפה, 04-8671888