ווינסטון צ'רצ'יל, הבולדוג האנגלי שהנהיג את בריטניה והציל את אירופה מהנאצים, עשה את זה תוך שהוא שותה כל יום, כל היום. למה לנו אין מנהיגים כמותו?

"I have taken more out of alcohol than alcohol has taken out of me"

אצלנו, בפינה הקטנה של המזרח התיכון החדש, גילוי פומבי של חיבה לוויסקי טוב או לשמפניה עלול לגרור איתו את סוף הקריירה של מנהיג או פוליטיקאי. בתחילה היינו מדינת צנע והסיכוי שמנהיג יראה בפומבי עם מוצר יוקרה מיובא היה אפסי, מנהיגי המדינה מימין ומשמאל היו צנועים וספרטניים, במיוחד בן גוריון ובגין. בהמשך, כאשר הוסרו החרמות ונפתחו דלתות העולם, היו לא מעט פוליטיקאים שנהנו מצריכת אלכוהול איכותי וארוחה משובחת, אך רובם ככולם בחרו לא להבליט זאת, אם עקב הראוותנות לכאורה שקשורה לכך, אם עקב בעיות כשרות ואם מהפחד שתדבק בהם תדמית הולל חסר אחריות.

הבו לנו מנהיגים כאלההבו לנו מנהיגים כאלה
הבו לנו מנהיגים כאלה אבל אם בוחנים את ההיסטוריה העולמית מגלים שכמה מגדולי המצביאים והמנהיגים בעולם, הן בעת העתיקה והן בימינו אנו, היו שתיינים לא קטנים. הלוואי והיום היו לנו מקבלי בהחלטות ברורים, חדים ונוטלי אחריות כמו אותם מנהיגים שבדרכם שינו את העולם. וינסטון צ'רצ'יל, אולי המדינאי החשוב ביותר שידעה אירופה בעת החדשה, היה מי שהוביל את בריטניה בתקופה המסוכנת ביותר לביטחונה ולאובדן עצמאותה; זה אשר כמעט לבדו, מול אוזלת ידם של שאר מנהיגי מדינות מערב אירופה, עמד אל מול המכבש הנאצי שפורר את אירופה. מלבד היותו מנהיג דגול, צ'רצ'יל אהב לשתות ומעולם לא הסתיר זאת. צ'רצ'יל היה מדינאי, איש צבא, פוליטיקאי, סופר ועיתונאי; חד לשון, מהיר מחשבה ובעל יכולת אדירה בקבלת החלטות בתנאי לחץ. בן 90 היה במותו וכל חייו עישן סיגרים ושתה. מספרים שכאשר שאלו את הרופא שלו האם סר וינסטון אלכוהוליסט, הוא ענה בצחוק, "אין סיכוי, אף אלכוהוליסט לא יכול לשתות כל כך הרבה" וברצינות הוסיף "לא, הוא היה חד ומפוקס בכל מה שעשה ובכל עת שנדרש". יכולת הביטוי הנהדרת שלו, הציניות, חוש ההומור והכריזמה האדירה, הם שגרמו לו לזכות בפופולריות העצומה שצבר בקרב הציבור הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה זה שנטע בהם אומץ ונתן להם את התקווה לניצחון במלחמה. צ'רצ'יל נבחר לפרלמנט הבריטי כבר בגיל 26. הוא התחיל כחבר מפלגת השמרנים, כעבור ארבע שנים עבר לשורות הליברלים ובמהלך הקריירה הפוליטית שלו עשה עוד מספר קפיצות שכאלה. בשנת 1911 מונה ללורד הראשון של הימייה, והיה למפקד הצי הימי הגדול בעולם בזמן מלחמת העולם הראשונה, במהלכה נזקף לחובתו הקרב העגום מול הטורקים על גליפולי, בו איבדו את חייהם יותר ממאתיים וחמישים אלף חיילים מבריטניה ובעלות בריתה. "הקצב מגליפולי" היה הכינוי שדבק בו, וצ'רצ'יל ירד לרגע מהבמה הפוליטית שכה אהב. בתום המלחמה הופיע שוב כשר החימוש הבריטי, תוך שהוא משקיע בצורה אדירה בפיתוח שני כלי נשק עתידיים שנשבה בקסמם - הטנק ומטוס הקרב. בהמשך מונה לשר המושבות והיה זה שסיים את המלחמה באירלנד ומי שאחראי להקמת אירלנד החופשית. גם כאן בשכונה הוא ביקר ושמע את תביעות הערבים לביטול הצהרת בלפור ומניעת עלייה יהודית לארץ. צ'רצ'יל התנגד לכך וניסח את הספר הלבן בו הוא התייחס באהדה רבה ליהודים ולצורך בהקמת מדינה עבורם והציג פתרון לחלוקת הארץ בו חלקה המזרחי יאוחד עם ירדן.
מה שטוב לצ'רצ'יל, טוב לנומה שטוב לצ'רצ'יל, טוב לנו
מה שטוב לצ'רצ'יל, טוב לנו בסוף שנות השלושים הוא היה המתנגד הבולט ביותר מבין מנהיגי אירופה למדיניות הפיוס כלפי הנאצים והמבקר הבוטה ביותר של ראש ממשלת בריטניה דאז, נוויל צ'מברליין. הוא לחץ בכל כוחו לקדם את פני גרמניה הנאצית במלחמה ולא בוויתורים. בעקבות הפלישה הגרמנית לנורווגיה התפטר צ'מברליין ובחודש מאי 1940 מונה צ'רצ'יל לראש הממשלה. עד מהרה מצא את עצמו לבדו אל מול מכונת המלחמה הגרמנית שדרסה את אירופה, לאחר שארצות השפלה וצרפת נכבשו גם הן בבליץ הגרמני. כאשר הגרמנים פלשו לרוסיה, הוא הציע לרוסים עזרה ללא תנאי וכשנשאל בפרלמנט מדוע יש לעזור לקומוניסטים מהם סלד כל כך ענה, "אם היטלר היה פולש לגיהינום, הרי שהייתי כורת ברית עם השטן בכדי לעצור אותו". כניסת ארצות הברית למלחמה והברית המשולשת שרקם איתה ועם רוסיה הם שהביאו לתבוסת הגרמנים ולניצחון בעלות הברית במלחמה. בהמשך חזר לכהן כראש הממשלה והיה לנחרץ מבין מתנגדי הקומוניזם. בשנת 1953 זכה בפרס נובל לספרות בזכות ספרי הזיכרונות ההיסטוריים בתקופות מלחמות העולם, וקיבל את תואר האבירות הגבוה ביותר בממלכה אותו העניקה לו המלכה אליזבט. בשנים אלו התרופפה בריאותו ולאחר סדרה של מקרי שבץ בהם לקה ויתר על משרת ראש הממשלה. צ'רצ'יל מת בינואר 1965 לאחר שבץ מוחי והיה לאחד הבודדים שעבורם ציוותה המלכה על עריכת לוויה ממלכתית.

"When I was younger I made it a rule never to take strong drink before lunch. It is now my rule never to do so before breakfast"

כאמור, מי שאולי היה המזהיר שבמדינאי העת החדשה, היה גם שתיין נלהב, שכלל לא ניסה להסתיר את חיבתו הגדולה לאלכוהול - בין אם זה ויסקי ג'וני ווקר, שמפניה פול רוג'ר, ג'ין, פורט או קוניאק. התקפות על אהבתו זו נענו בחדות הלשון האופיינית לו. כשחברת הפרלמנט ננסי אסטור, צעקה לעברו: "וינסטון, אם היית בעלי, הייתי מרעילה לך את התה", ענה לה צ'רצ'יל, בחיוך ציני: "אילו הייתי בעלך, הייתי שותה אותו". בזמן שמינה את הגנרל ברנרד מונטגומרי למפקד הארמיה השמינית לפני קרב אל עלמיין, אמר לו מונטי: "אני לא מעשן, אני לא שותה ואני ב 100% כושר" ועל כך השיב לו צ'רצ'יל: "אני שותה, אני מעשן ואני ב-200% כושר". בביקור ממלכתי שערך מלך סעודיה, איבן סעוד, נאמר לצ'רצ'יל שמסיבות דתיות אין הוא יכול לעשן ובטח לא לשתות בחברה. בפתיחת ארוחת הערב החגיגית לכבודו הוא קם ואמר, "הדת שלי מחייבת עישון סיגרים ושתיית אלכוהול, לפני כל ארוחה, במהלך הארוחה ואם אפשר אז גם בין הארוחות". כאשר נשאל איזה משקאות הוא אוהב ענה "אני שותה שמפניה בכל ארוחה ובין הארוחות אני לוקח קלרט עם סודה (שפריץ על בורדו זה לא רע... י.ב)". צ'רצ'יל לא היה רק פרנקופיל וביתו סיפרה שאת הבוקר היה מתחיל ב"פפה קוקטייל" - מעט ג'וני ווקר לכיסוי תחתית הכוס שלאחר מכן מולאה במים. צ'רצ'יל סיפר שהוא סיגל את הנוהג בימיו בהודו, שם היו המים בלתי נסבלים ולכן עידן אותם בוויסקי ג'וני ווקר שאהב כל כך. בהמשך התלוצץ שבכל יום שעבר הוריד טיפת מים מהכוס. אז מה צ'רצ'יל שתה? בעצם מה לא. הביוגרף שלו וויליאם מנצ'סטר כתב שתמיד היה אצלו אלכוהול בדם, והריכוז הגיע לשיאו בשעות הערב אחרי שבמהלך היום עירה לקרבו שתיים-שלוש כוסות ויסקי, כמה גביעי שמפניה, לפחות שני ברנדי קטנים וכוס הייבול עם ג'ין פלימוט – וורמוט. אם צריך לדייק הוא הוסיף, אז הקוניאק המועדף עליו היה היין, השמפנייה האהובה היתה פול רוג'ר, והוויסקי המוחלט עבורו היה ג'וני ווקר תווית אדומה. בנוסף היה מתחיל את ארוחת הבוקר עם כוס יין הוק ולפני ארוחת הערב נהג לשתות פורט משובח. בסוף הקדנציה שלו, כאשר היה כבר די מטושטש, היה נרדם במהלך ישיבות הפרלמנט ולכבודו היו עוברים הדוברים לדבר בשקט. אני רק חושב על המסכן שזה היה קורה לו בתקופתנו. אז האם צ'רצ'יל היה שיכור? לדעתי התשובה ברורה, לא. בישראל של היום בטח היה מוקע ונאלץ להתפטר, אך שיכור הוא לא היה, הוא שתה כמו שנהוג היה בתרבות בה גדל, הוא שתה בהנאה וראה בכך תוספת משמעותית לאיכות החיים. אם נסתכל על גיבור ספרותי אחר של אותה תקופה, המרגל הפנומן בשירות הוד מלכותה, ג'יימס בונד, הרי שגם הוא כמו סר וינסטון צ'רצ'יל, היה מוגדר בימים אלה כשתיין חסר תקנה.. לאחר מותו, השיקה יצרנית האלכוהול פול רוג'ר, שצ'רצ'יל אהב במיוחד את השמפניה שיצרה, שמפניה לזכרו. "צ'רצ'יל" פול רוג'ר היא המשובחת ביינות הבית ואחת השמפניות המוערכות בעולם עד היום. סאלוט סר צ'רצ'יל, אנחנו החופשיים בזכותך, מצדיעים לך.