כשהתחלתי לכתוב כאן, מזמן, לפני שלושה שבועות, היה הסיכום ביני לבין מזמיני הסחורה שאכתוב רק על מה שבאמת בא לי. שאתלונן. איילל. אקטר. אוציא אוויר חם. כן, רק תזכירו לי מה בדיוק רציתי להגיד..
חיליק גורפינקלמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
כשהתחלתי לכתוב כאן, מזמן, לפני שלושה שבועות, היה הסיכום ביני לבין מזמיני הסחורה שאכתוב רק על מה שבאמת בא לי. שאתלונן. איילל. אקטר. אוציא אוויר חם. כן, רק תזכירו לי מה בדיוק רציתי להגיד...
איכשהו, אחרי שלושה וחצי שבועות של שכרון חושים (נגיד...) הבנתי שאין לי כוח להתלונן ואולי גם איני זוכר באמת איך עושים זאת כמו שצריך. איך ענה פעם תומרקין לשאלה למה הוא שונא את כולם: "אני שונא? היית צריך להכיר את סבא שלי. הוא היה שנאן אמיתי!".
אני מקווה שאני מצטט במדויק ואולי זה בכלל לא נאמר אבל זה עדיין משפט נהדר, גם אם במקרה אני המצאתי אותו. אני חושב שלא.
מה כל-כך מסובך למזוג בירה כמו שצריך ולקלל קצת את הלקוחות... מה כל-כך מסובך למזוג בירה כמו שצריך ולקלל קצת את הלקוחות...
תומרקין כבר לא מדבר הרבה בימים אלה ורון מיברג קבור מתחת לשני מטר שלג במיין בעונה זו של השנה. אבל אצרף פה לינק שיוכיח שאין שום סיבה שאתחיל להתלונן כל עוד הוא בחיים. גם כי הוא עדיין גדול המתלוננים (והכותבים), החיים עדיין בשפה העברית, וגם כי כנראה שאין לי כל-כך הרבה דברים להתלונן עליהם כמו שנדמה לי. רוב המחלות שלי הן (לפחות כרגע) דמיוניות (למיטב ידיעתי) ועל רוב הצרות בעולם אני עדיין קורא בעיתון ולא חווה אותן בעצמי. טפו-טפו-טפו.
ככה שבעצם מה שאתם חוזים בו כרגע הוא משבר כתיבה בעיצומו, הראשון שלי אחרי כמעט שני עשורים בעיתונות המודפסת והאינטרנטית. הפטפטן הבלתי נלאה מיצה את עצמו.
אבל שטויות. תנו לי שנייה וזה יחזור. אשתה כוס מים והפה שוב יירטב. ואם זה לא יספיק, אקפוץ למתי לקטנה.
אפרופו מתי, הנה תלונה. למה יש רק אחד כזה. מה כל-כך מסובך למזוג בירה כמו שצריך ולקלל קצת את הלקוחות. הנה, ככה. כוס אימכם, יא בני זונות.
אתם עדיין כאן ? אז בואו נמשיך. תיכף גומרים.
הייתי רוצה לשאול למה אין יותר אלימלך, מלבסקי, המוזג. למה עמירם לא בעמירם (עם כל אהבתי לחגית). למה כוס יין ישראלי עולה 60 שקל במסעדה. למה שאול (אברון) מת? למה סגרו את יועזר. למה פירקו את הפלמ"ח. ואם כבר מדברים על שאול, למה סגרו את פונדק שאול. והבר של שמעון ביטון באילת.
ולמה אין כוח לכל זה יותר. לעולם שבו את היין עושים יועצים, מוזגים סומליירים ושותים פלצנים. אפילו בשביל בירה כבר צריך תעודה מהאוניברסיטה. שלא לדבר על האוכל. לא תוכל לקרוא תפריט אם לא גמרת סורבון או לפחות קורדון (בלו). ואם לא זה, אז לפחות תביא איתך יועץ לשוני ופסיכולוג ועורך. אני לא רוצה קרפצ'יו חציל על מצע עלי כוסברה מיקרו עם ביצת חופש שבושלה סו ויד 27 דקות ב-62 מעלות ותפוחי-אדמה ראטה מאודים בקליפתם בראנר ולחוצים קלות כנגד הקיר בפרפום תחמיץ מנגו מצפון-הודו ונגיעות טחינת שומשום אתיופית בכבישה ראשונה של ריחיים מעידן המזוזואיקון התחתון. אני רוצה סביח.
ומה לעזאזל רוצה רושפלד.
ומי זה ביצה עלומה? סתם, זה דווקא לא מעניין אותי.
ולאן נעלם השמח. כי עכשיו זה הכל כבר 'לשמוח בכוח'. כשאתן את הסימן. כן, גם אתם שם בשולחן שמונה. לעלות עליו בבקשה ולמחוא כפיים ולצווח בקול 'איל תעשה לי ילד' (או לפחות עגבנייה). ועכשיו אפילו מייצאים את זה ללונדון. ופריז.
ומה זה כל דוגמניות האוכל האלה? אני באמת אמור להאמין למישהי שנראה כאילו היא שוקלת 48 קילו (עם הבגדים והמפתחות בכיס) שהיא יודעת לאכול יפה כמו שאמר פעם בינו על מישהו (לא אגלה לכם על מי).
ומתי כבר אוכל להפסיק עם כל זה, לשבת בשקט בבית ולראות מוקד. אה, אין מוקד יותר?
ולאן בדיוק יוביל אותי הטקסט הזה. לשום מקום כנראה. אז יאללה די וביי. בשבוע הבא אתעשת ואחזור לספר על מה שעדיין נחמד לי איתו. או שלא.
