מיכל לויט לא התכוונה להעניש קופאיות חסרת ישע, אבל כשבסניף AM:PM ליד הבית סירבו למכור לה בקבוק יין ללא תעודת זהות יצאה האשה שמאחורי שיכורה.קום למסע נקמה. קראו וצפו בוידאו המחתרתי

אני לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה הספציפית בזמן בה נתפס לי הגב בצורה חמורה שכזאת. אני גם לא יודעת איך בדיוק זה קרה, אבל אני מנחשת שיש לזה קשר הדוק לאימון הכושר האחרון ולעובדה שהשרירים בצ'אנקי של הבטן שלי נזכרו שהם קיימים והחליטו להעניש אותי על שנים של התעלמות בוטה. אז עכשיו אני שוכבת, חצי-משותקת, מקלידה באצבעות שמנוניות מגבינת בלו סטילטון וחתיכה נדיבה של פקורינו שנזללות לצד בקבוק קוט דה רון שנפתח לפני יומיים לאחר ש-AM:PM סירבו למכור לי בקבוק יין. את בקבוק היין איתו אני חוגגת חגיגות של נצחון פתחתי מתוך תחושת עלבון קשה. השותף שלי, שמצא אותי דקות לאחר התקרית המביכה בעודי עולה בגרם המדרגות וממלמלת מילים של כעס ונקמה, הבין כנראה את חומרת המצב והציע לי בקבוק יין שעמד על מדף בבית מזה חודשים ובאופן מפתיע הצלחתי להתאפק מלשתות אותו בסתר ולהאשים את החתולה.

"אל תתעסקו איתי כשאני שיכורה!" הערב, כשאני שותה את חציו השני של הבקבוק מתוך תחושת גאווה, אני מזמינה אתכם להצטרף למשתה הנצחון שלי. כי אמנם הגב תפוס, אבל הנקמה מתוקה, וזה הסיפור על סניף AM:PM אשר סירב למכור יין לשתיינית. אז למה בעצם AM:PM סירבו למכור לי יין? לא כי חלילה איחרתי את השעה 23:00, וגם לא כי שכחתי את הארנק. הם לא מכרו לי יין כי לא הייתה לי תעודת זהות לצד כרטיס האשראי. לא עניינו את הקופאית הנימוסים שלי או העובדה שנתתי לשלושה אנשים לעקוף אותי בתור. לא עניין את אחראי המשמרת שאני שכנה, גרה ממש מעליהם, וקונה בסניף הזה לא מעט. העובדה שאני בת 30 ולא קרובה להיראות בת 18 הזיזה להם אפילו פחות. זו בכלל לא הנקודה, זאת מדיניות. הם לא יכולים למכור לי יין אם אין לי תעודת זהות לצד כרטיס האשראי. עכשיו, אני יודעת, יבואו מצקצקי השמאל והסלואו-פוד ויגידו לי נו-נו-נו, מה בכלל את עושה ב- AM:PM ואתם יודעים מה? הם צודקים. אני שונאת את AMPM, הם מפלצת מולטי-ראשית, האור שם מחריד ותמיד כשנכנסים יש ריח של מרגרינה. אבל הם כל כך מתחת לבית שלי וכל כך פתוחים תמיד, והייתי כל כך צמאה ליין זול שיספק אותי בערב היחיד מזה חודשים בו הסכמתי לעצמי לבלות עם עצמי. אני מניחה שכל אחת אחרת הייתה מניחה את העלבון בצד ועוברת הלאה, אבל אצלי הזעם הוא כמו ילד שובב שרק מחכה לשעת כושר כדי לבצע את זממו. שעת הכושר הגיעה בדמות מיכל מאחר-הצהריים, מהיום שאחרי. אותה מיכל של אחה"צ, החליטה שמגיע לה להתפנק ויצאה לה לשתות בתום יום העבודה עם עלם עלום שם, וביחד סיימו אלה שני בקבוקי גאבי וקישטו עם קצת וודקה ליד. שיחה יבשה הפכה באחת לנוזלית, רודפן רדף רודפן, והופס - בתחושת אופוריה קלה והרבה טקס בישבן, הדלתות של AM:PM נפתחו לי מעצמן. לקחתי את עגלת הסופר הכי גדולה שמצאתי, והתחלתי למלא אותה. מילאתי ומילאתי ומילאתי. הרגשתי בהתקף מאניה, ומיכל של הבוקר אמרה שאולי כדאי לנסות ולחשוב על זה שוב, אבל מיכל של אחה"צ בעטה בה באחת ולקחה אחת-שתיים אל תוך עגלת הקניות את כל סוגי הפריכיות, סבוני כלים, גבינות דלות השומן, שניצלונים ועוגות בית שהצליחה לתפוס בידיה. את החשבון, שלקח לאותה קופאית של לילה-לפני לחשב במשך דקות ארוכות, לא שילמתי, כי לצערי לא הייתה לי תעודת זהות לצד כרטיס האשראי, למרות שאחראי המשמרת של הלילה-לפני הסכים הפעם שאשלם ללא תעודת זהות. מילמלתי במבטא שיכור במיוחד שהם זיינו אותי ועכשיו אני מזיינת אותם, ובאסה עליהם (אני מסירה כל אחריות מניסוח הקללות שיוצאות לי מהפה כשאני שיכורה), ויצאתי בגאווה גדולה ללגום מהחצי השני של היין הנעלב שלי. https://www.youtube.com/watch?v=5lCKTK8dev0&feature=youtu.be אז נכון, זאת כביכול לא אשמתם של הקופאית ואחראי המשמרת, הם בסך הכל פועלים על פי מדיניות. אבל מדיניות שמדיניות - על חשבון נמוך מחייבים הצגת תעודת זהות ועל חשבון גבוה לא? זה מסריח. אז יכול להיות שהגב התפוס שלי הוא עונש על התעמרות בקופאית חסרת ישע, אבל יודעים מה? הייתי עושה את זה שוב. (כנראה שהייתי צריכה לשתות לפני כן כמה כוסיות).