שיכורה.קום: שריפה, אחים, שריפה

תנור הסלילים מהמערכה הראשונה עולה באש כבר במערכה השניה. מיכל לויט מתעוררת לצחנת נוצות הפוך השרוף ולא מבינה למה קיבולת האלכוהול שלה רק הולכת ומתדרדרת

כנראה שפיקששתי בגדול, אבל יכול להיות שרק בקטן. בכל אופן, אני מניחה שאם לא הייתי עכשיו על שני כדורי הרגעה, שלושה בקבוקי יין לבן ושלושת רבעי בקבוק סטולי הייתי מעט יותר לחוצה, אבל לא, אני בסדר. הרסתי, פיקששתי, כנראה שזאת אשמתי, ושזה קשור לזה שלא התעקשתי שיבוא ויישאר, אבל אני בסדר, רגועה. יכול להיות שהייתי יכולה להסתדר גם בלעדיו הלילה, אילמלא היה לי כל כך קר, והסיבה שכל כך קר לי הלילה תחילתה בסיפור שיכורה שאם הוא לא היה כל כך עצוב, כנראה שהוא היה מצחיק (והרי כל סיפורי השיכורות הם קצת כאלה, לא?). המעשייה מתחילה באחד מאותם אירועים שאלוהים יודע למה אני מחליטה שהם חשובים, בו הייתי באמת חייבת לשתות שלוש כוסות של ברולו (כי אני לא אומרת לא לברולו) שהושלמו על ידי עוד המוני משקאות שלא הייתי חייבת לשתות, כי ככה זה, פשוט חייבים. מהאירוע הזה ככל הנראה חזרתי לביתי בנסיעה במונית שכללה חלומות משונים במיוחד (כך לפחות הבנתי בבוקר כשקראתי את אחד מהסטטוסים שכתבתי מתוך שכרות הלילה). מהמונית, בדרך לא ברורה, עליתי במדרגות בעודי מדדה, צולעת על נעלי העקב החדשות שלי את כל ארבע הקומות ללא מעלית וללא הכרה, ואז, כמו בכל פעם שקורה כשאני מפריזה בשתייה, מצאתי את עצמי נרדמת מבלי לסיים את טקסי השינה. למרבה האימה, הפחד הגדול והמוצדק שלי התגשם: בארבע לפנות בוקר, אותו תנור הסלילים מהמערכה הראשונה הבעיר לי את שמיכת הפוך על כל נוצותיה, ואני, באדישות ששמורה לשיכורות בהאנג אובר שעוד לא התחיל, העפתי מעליי את השמיכה, הנחתי על הרצפה, כיביתי את האש, והתכסיתי בחפץ הדק הראשון שמצאתי.