טיירי אלאמן, חשמלאי צרפתי שעשה אהבה עם גפני סירה והפך למטאור בן לילה, חובק שני יינות ניידים, ואחד שלא נוסע טוב. אבירם כץ (שוב) מקפיץ ת'פיוזים

"איפה אתה? תעלה מהר על מונית ובוא, אני יושב אצל חיים על הבר ביפו-תל אביב, אתה לא מבין איזה יין אני שותה", שיחת טלפון כזו, מיוסי בוזנח, בשלהי אוגוסט, היא אינה עניין של מה בכך. הרי כל מי שמכיר, ולו במעט, את האדון י. בוזנח יבדל"א, יודע שהבן-אדם לא מתקשר.

כשהדוקטור וטיירי הפכו חברים (צילום: ירון ברנר)כשהדוקטור וטיירי הפכו חברים (צילום: ירון ברנר)
כשהדוקטור וטיירי הפכו חברים (צילום: ירון ברנר) עם בוזנח מדברים, כלומר מתכתבים, במסרונים. אם הוא אשכרה מתקשר כנראה שמישהו מת (או בדרך לשם), או שמישהו ממש עצבן אותו (ואז גם יש סיכוי לא רע שהוא בדרך לשם). אז שבוזנח יתקשר אלי, רק בשביל להתלהב מיין? בוזנח? יין? ועוד אדום? ועוד באוגוסט? כמובן ששתי דקות אחר-כך כבר הייתי על המונית בדרך ליפו-תל אביב. אם לא יהיה שם יין טוב, חשבתי לעצמי, בוודאות יש כאן סיפור מצוין שיום אחד אספר על בוזנח בלוויה שלו... הגעתי ובוזנח על הבר עם כוס של טיירי אלאמן (Thierry Allemand), קורנאס, Chaillots 2008. וחיוך. מהר מאוד, כשקיבלתי את הכוס שלי, חייכתי גם אני. "אני לא זוכר מתי בפעם אחרונה נהניתי ככה מיין. כבר שכחתי שאני אוהב יין", אמר לי הבוזנח. בסיור שעשו בוזנח, ד"ר אלי לנדאו וחיים כהן, קצת לפני הפתיחה של יפו-תל אביב גילה לו הד"ר שהוא מאוד אוהב את היין הזה, ועכשיו מספר לי בוזנח איך הבקבוקים האלו התגלגלו לכאן. זה התחיל כשהדוקטור וטיירי הפכו חברים, וזה קרה מהר מאוד, עד שבאיזה שהוא שלב לחש טיירי באוזנו של לנדאו: "תן לי להיפטר מהקבוצה של האמריקאים ונוכל לפתוח יין כמו שצריך". הביקור הזה שלהם הוליד, מלבד סיפורים יפים, גם כמה בקבוקים שהגיעו למסעדה ביבוא אישי. קורנאס הוא אפלסיון, כפר השוכן בצפון עמק הרון, ממלכת הסירה של צרפת (ולפיכך של העולם כולו). קורנאס הוא אזור קצת פחות מפורסם מהכוכבים הגדולים של צפון הרון: הרמיטאז' וקוט-רוטי ולפיכך גם המחירים בקורנאס נשארו (יחסית, יחסית) אפשריים יותר. בעיני יינות קורנאס, כשהם במיטבם, מתעלים לא פעם על היינות השכנים - הרמיטאז' וקוט-רוטי, ויחסית מציגים עשייה מסורתית יותר, פחות בומבסטית ומלוטשת כמו שפוגשים לעיתים ביינות הרמיטאז' מודרניים של השנים האחרונות. טיירי אלאמן הגיע לקורנאס בתחילת שנות השמונים. הוא עבד ביקבים באזור, שוטט בכרמים, למד וחקר את את הטרסות הייחודיות עליהן גדלות הגפנים וחיפש כרם לעצמו. אגב כך, הוא התפרנס בעיקר בתור חשמלאי. בשנת 1991 הוציא את הבציר (הרשמי) הראשון שלו ובום - כמעט בין לילה הוא הפך לכוכב, או לכל הפחות כבר לא הצטרך להחליף פיוזים כדי לגמור את החודש. כיום מדובר באחד היצרנים הטובים של צפון הרון, ובעיני הקורנאס הטוב ביותר לצד המסטר הוותיק אוגוסט קלאפ (August Clappe). שני יינות מוציא טיירי, על טהרת הסירה, כמובן (האפלסיון של קורנאס מאפשר ייצור של יין אדום רק מענבי סירה): האחד, Chaillots המתבסס על הגפנים הצעירות בנות 5-40 שנה בלבד(!), ואילו היין השני, Reynard, מופק מגפנים בנות 40 שנה לפחות. יש גם יין שלישי שטיירי מייצר, ללא כל תוספת גופרית, אבל אותו הוא מוכר רק ביקב, כי "זה לא יין שנוסע טוב", לדבריו. בסך הכל אנחנו מדברים על שמונת אלפים בקבוק בערך כל שנה, זה כל הייצור של היקב, ומדובר ביינות שנחטפים מהמדפים צ'יק צ'אק. למה אני מספר לכם על כל זה דווקא עכשיו? אולי כי השנה התחיל יבוא בכמויות קטנות של היין לארץ, אולי כי עכשיו כבר פחות קיץ ואפשר להתחיל לחלוץ פקקים בצבע אדום, ואולי זה בכלל חלק מהטיפול הזוגי שלי עם עולם היין, ויינות כאלו הם בדיוק מה שאני צריך כדי לחזור ולהתאהב כמו נער בעולם המופלא של היין. התמזל מזלי השנה ומלבד היינות של בציר 2011 ו-2008 שהגיעו לארץ, שתיתי גם יינות מבציר 2001 ו-1998. כולם העבירו בי אותה תחושת רטט נעימה במורד הגב: שילוב בין פרי רענן ועסיסי, בשרניות מעושנת שכזו והפלפל של הסירה. מהודק ואלגנטי ורב רבדים, "אגרוף ברזל בכפפות של משי" כמו שהם אוהבים לקרוא לזה בצרפת. אז נכון שמה שהגיע לארץ כבר "סולד-אאוט", לדעתי, אבל כדאי להתחיל לשים קצת כסף בצד לבציר הבא שיגיע (בכל-זאת, מדובר על כמעט אלפייה עבור צמד היינות). אני וחבריי לא מרבים להמליץ ולדבר כאן על יינות במחירים כאלו, אבל לעיתים ישנם מאורעות חשובים המצדיקים חליצה (גם) של פקקים כאלו, ואין הרבה יינות שמחירם נושק למאה אירו שאני יכול לומר בפה מלא ובביטחון גמור כי הם מצדיקים כל שקל.