הגיהנום הוא הזולת, וילדיו זבי החוטם, במרכז מבקרים של יקב בינוני. מיכל לויט פוגשת את הפנסיונר המטפורי וחוזרת עם מסקנות עגומות על החיים
מיכל לויטמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
הגיהנום הוא הזולת, וילדיו זבי החוטם, במרכז מבקרים של יקב בינוני. מיכל לויט פוגשת את הפנסיונר המטפורי וחוזרת עם מסקנות עגומות על החיים
"כן חברים אם תבואו אחריי אז ככה..תוכלו לבוא ולראות איך ככה.. מכינים אצלנו יין מרימונים! בואו חברים רק אם ככה..תוכלו לשמור על השקט, אני אוכל לשמוע את עצמי טוב יותר ולא לעשות טעויות בהדרכה"
כך התחיל הסיור ביקב בו ביקרתי, שנמצא בצפון הארץ. היקב, שמפיק יין מרימונים, מתגאה במרכז מבקרים שוקק ופעיל המתעלם לחלוטין מהעובדה שאיך אומרים את זה - יין זה לא. אני לא באה לתת פה ביקורת יינות, קטונתי, אני רק רוצה להכניס אתכם לתוך סיפור - סיפורם של הפנסיונרים. כשאני כותבת "פנסיונרים" אינני מתכוונת לגיל או לסטטוס בחיים - אני מתכוונת לאופי - נו, הבנתם – פנסיונרים, במובן הרחב של המילה.
כשנכנסנו אני וחבריי מהפנסיון, כלומר אלה שהיו איתי במלון בסוף השבוע, למרכז המבקרים, קיבלה את פנינו אותה בחורה צעירה, שקצת הזכירה לי את המפקדות שלי מהטירונות. בדיוק שבועיים לפני כן יצא לי להיות מוזמנת למרכז מבקרים אחר, בצהרי יום שישי ממש קצת לפני שסוגרים, עם עוד חבורה של "פנסיונרים" שם המדריכה נתנה לנו לטעום את ה"שמפניה" של היקב, במילותיה שלה.
אני יודעת שחבריי השמנמנים למועצה העליונה לא יכולים להרשות לעצמם להגיע למקומות שכאלה, ולכן אני משתפת את חוויותי מביקורי ביקבים שכף רגלם מעולם לא דרכה בהם. שני הביקורים הללו העלו בי תחושה שיש מקום לדיון, ואני שואלת: האם לפנסיונרים לא מגיע לקבל מרכז מבקרים שיכבד אותם? ואין לפנסיונרים עיניים? אף? פה? אם תתנו להם לטעום יין טוב - הם לא ייהנו? אם תחתכו להם חריץ גבינה מכובד - הם לא יינגסו? אם תספרו להם מה זה קורקי - הם לא יצקצקו בלשונם? ואם תציבו בפניהם מדריכה שיודעת על מה היא מדברת - הם לא יילמדו?
ובכן - כנראה שהתשובה היא - לא.
בוש. אחד שידע דבר או שניים על גן התענוגות הארציים והגיהנום בוש. אחד שידע דבר או שניים על גן התענוגות הארציים והגיהנום
נחזור ליקב עם הרימונים. בקושי היה לי מקום לעמוד בו בזמן הטעימה, כולם נדחפו סביב אותה מפקדת טירונות מסכנה, ומרוב שהם רצו לשמוע מה שיש לה להגיד הם לא סתמו את הפה. בשביל לקבל כוס לטעימה הייתי צריכה לריב עם ילדה בת 9 ועם אמא שלה, ולהסביר להן שאם הן ממש רוצות בונדינג אם ובת, שישתו מאותה הכוס. גבר שכנראה חזר בדיוק מטיול קיאקים חזר בלגלוג אחרי המדריכה שעשתה טעות בסיסית בשפה העברית, והילדים שלו ענו לו בנחירה לא מעוניינת. הבת הגדולה של המשפחה, או אולי זאת אשתו של הבן הגדול, העבירה יד בשיער ולקחה שלוק סקסי לאללה מיין הרימונים. הילדים התרוצצו סביב סביב. ילד אחד נתקע לי בתחת, את סבא שלו זה הצחיק. עוד פעם לקחו לי את הכוס. ההריונית שלידי עשתה לי פרצופים של מוות. הדלת נסגרה לילדה בת 6 על האצבע וזעקות השבר שברו לבבות וזכוכיות. שמישהו כבר יביא לי יין! כל יין! יין רימונים, פטישים, חרוזים, לא מעניין אותי רק תתנו לי כבר כוס, יא ראבאק! "ילדה, זוזי תביאי כוס" שמעתי את עצמי אומרת מבעד למעטה הבינוניות.
בעודי לוגמת משיכר הרימונים הלא טעים כלל וכלל הזה, והדם לאט לאט תופס את מקומו הנכון, יורד מהמצח, וכל טיפת דם חוזרת אל התא שלה בגוף שלי - עלו בי מחשבות על בינוניות ואובייקטיביות ועל המקום שלי ביניהן.
האם העובדה שאני מתצפתת על הפנסיונרים הופכת אותי לשונה מהם? האם יש כאן היררכיה ברורה? האם הם יודעים שה-סו-קולד-יין שלהם איננו יין ואיננו טעים? האם הוא באמת איננו טעים בצורה אובייקטיבית או שהיצרנים שלו חושבים שהוא טעים למשל? האם המפקדת-מדריכה-מ"כית באמת מאמינה שאת שמן הרימונים ניתן גם למרוח על הפנים וגם לבלוע כתרופה ולהגיע לתוצאות שונות? האם אותם אנשים שמוציאים כל כך הרבה כספים על הביקורים במרכזי המבקרים הללו מתחרטים אחר כך על הקנייה, ובוקר אחר כך מתיישבת וחונקת את ליבם בדיוק אותה החרטה אותה אני חשה בתום ערב של שתייה מרובה?
ובכן - כנראה שהתשובה היא - לא.
לא ברור עד כמה הבינוניות היא אובייקטיבית, והאם הפנסיונרים מודעים לעצמם, אבל זה לא באמת משנה, כי לכאן או לכאן - התשובה מפחידה מידי עבורי, והמבט אל העתיד מבעית, אז בינתיים אשתה כוס יין לחיי הבינוניות, לחיי העתיד, ולחיי זה שהיין עוזר לעצור מחשבות עמוקות לפני שטובעים בהן.
