ניר קיפניס נזכר למה השיר של DEEP PURPLE שנכתב בכלל על אגם ז'נבה, מזכיר לו דווקא את מזקקת לגבולין שבאי איילה ואיך הגיטרה בס הצרודה עושה לו חשק לוויסקי מעושן...
ניר קיפניסמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
ניר קיפניס נזכר למה השיר של DEEP PURPLE שנכתב בכלל על אגם ז'נבה, מזכיר לו דווקא את מזקקת לגבולין שבאי איילה ואיך הגיטרה בס הצרודה עושה לו חשק לוויסקי מעושן...
ב-1971, בעת הופעה של פרנק זאפה ולהקתו בשווייץ (הופעה שבה היו גם חברי הלהקה שכונתה אז בישראל "סגול כהה"...) ירה מישהו באקדח-זיקוקים וגרם לשריפת האולם שבו התקיימה ההופעה.
חברי הלהקה שהיו מוקסמים מהמחזה של עשן מעל האגם, כתבו בהשראת האירוע את מה שלימים הפך לאחד מהמנוני הרוק לדורותיו. השיר נכלל באלבום "משין הד" שיצא לאור במאי 1972, והוא מספק כחמש דקות (יותר מחמש בגרסת האלבום, מעט פחות מארבע בגרסת הסינגל) של נוסטלגיה שאין חובב מוזיקה שלא ירים את ידיו לנגן בגיטרת בס דמיונית כשנשמע הפזמון שלו (בחיי - עשו ניסיון עכשיו: זמזמו את הפזמון ותראו איך הידיים עולות מאליהן!).
זמזמו את הפזמון ותראו איך הידיים שלכם עולות מאליהן זמזמו את הפזמון ותראו איך הידיים שלכם עולות מאליהן
מחברי השיר שאבו אולי את השראתם מהעיר מונטרה שעל גדות אגם ז'נבה, אבל אני לא יכול לשמוע את השיר הזה מבלי לדמיין את העיירה פורט-אלן "בירת" האי איילה שבסקוטלנד, האי שאדמת הכבול שלו אחראית לסוגי הוויסקי המעושן הטובים בעולם.
יסלחו לי באומור, לאפרויג ויתר חבריהם המעושנים כנח"לאים בשל"ת, אבל כשמדברים על וויסקי מעושן, יש מבחינתי מלך אחד: לגבולין.
לעולם לא אשכח את יום ביקורי במזקקה, מלווה בגיא גיסר (אז "ידיעות אחרונות") ודודי זאץ (כאז כן היום - נציג היבואן IBBLS): עוד בחשכה טסנו במטוס קל מגלאזגו לשדה התעופה שליד פורט-אלן (שדה שלידו שדה-דב נראה כמו הית'רו), הספקנו ל"כרות" כבול בשדה הלח והקר, לבקר במלתתה של פוקט-אלן ולהשקיף בעצב על המזקקה הסגורה - ואז, לקראת הצהרים, לערוך סיור קצר באי לפני הביקור בלגבולין.
באופן נדיר לאמצע חודש ינואר, זרחה מעל ראשינו שמש נדירה. הקור אמנם היה עז, אבל השמיים בהירים ויפים (זה השתנה מהר מאוד למחרת היום, כאשר עברנו לאזור הספייסייד וחווינו סופת שלגים קלה) כך שיכולנו להרשות לעצמנו טיול רגלי קצר שבסיומו נגלה לעיני המראה היפה ביותר שראיתי מעודי (כולל מעמד הר-סיני ותצוגת-אופנה של ויקטוריה סיקרט!).
שם, ממש לרגלינו, השתרעה לה מזקקת לגבולין, ארובתה מעשנת ומחסנה כמעט טובל בכחול העז של המפרץ. המשכם של אותם צהריים, טבל כבר באלכוהול. מה שהחל כארוחה מנומסת בחדר ההסבה של המזקקה, הפך מהר מאוד, בניצוחה של ג'ורג'י, מנהלת המזקקה וילידת איילה, למסע פרוע בין בקבוקים לחביות, מסע שבו דגמנו לגבולין הישר מחביות בנות עשרות שנים. כך שתינו ושתינו עד להמראת המטוס האחרון מפורט-אלן בחזרה לגלאזגו
אני מודה שעם השנים דעכה מעט המדורה שבערה בכבדי לוויסקי מעושן, טעמי השתכלל ונדד לכיוונים פירותיים ופרחוניים יותר ועדיין - כשאני זקוק למעט עשן בוויסקי שלי, נשלף מהארון ה"לגבולין 16" (בקבוק שחייב להיות בכל בר-ביתי), לנגד עיני עולה המראה המפעים של המזקקה לחופי המפרץ, "עשן על המים" מתנגן בראשי והידיים עולות מאליהן כדי לפרוט על הבס.
אז לזכר הרגע ההוא, קבלו:
https://www.youtube.com/watch?v=zUwEIt9ez7M
