נאמן למקור: לקראת פסטיבל הוויסקי בוחרים מומחי הוויסקי של סנהדרינק את מותג הוויסקי האהוב עליהם, והפעם: חיליק גורפינקל עם בלנטיינ'ס 21 VS בלנטיינ'ס הארד פיירד...

נדמה לי שכבר סיפרתי כאן אינספור פעמים על כך שהוויסקי החביב עליי הוא בלנטיינ'ס. אני מדבר כמובן על וויסקי בלנטיינ'ס ה'רגיל', הבסיסי, לא כל מיני מהדורות מיוחדות בנות 30 שנה ואפילו לא 12. סתם סקוטש מעורבב רגיל ונהדר. ואצלי הוא מעורבב פעמיים, קודם במזקקה, בשלל הסינגלים והגריינים וכל מה שהם דוחפים שם, ופעם שנייה על הבר של 'בר-בונייה' שם אני דוחף לו לא מעט קרח.

אם לשתות בלנטיינ'ס נשמע לכם קצת כמו משהו שרק מעריץ שוטה, או שותה, יכול לעשות, אז מה אני אגיד לכם, תהיו לי בריאים. אתם כנראה לעולם לא תבינו... (צילום: יח"צ) אם לשתות בלנטיינ'ס נשמע לכם קצת כמו משהו שרק מעריץ שוטה, או שותה, יכול לעשות, אז מה אני אגיד לכם, תהיו לי בריאים. אתם כנראה לעולם לא תבינו... (צילום: יח"צ)
אם זה נשמע לכם קצת כמו משהו שרק מעריץ שוטה יכול לעשות, אתם כנראה לעולם לא תבינו... (צילום: יח"צ)

הדברים, לצערי, הם קצת תאורטיים בימים קשים אלו. מאז שעזרא מרמלשטיין, בעל הבית האגדי וסוג של ידיד נפש, או שמא אב רוחני שלי, חלה ואינו פוקד יותר כמעט אף פעם את הבר שלו, מדיר גם אני את רגליי מהמקום. לא משום שהוא פחות טוב, 'בר-בוניה' היה ונותר, כמו שאמר פעם עזרא, ובצדק, הבר הכי טוב בעולם. שהרי 'הכי טוב' הוא כמובן עניין סובייקטיבי לחלוטין. ורק אתה קובע לעצמך מה הכי טוב בשבילך. ובשבילי, מאז ומעולם, היו בר-בוניה, ומתי (המקלל…) המקומות הכי טובים בעולם. לא רק בתור ברים. בכלל.

ולכן, ולא רק בגלל זה, אבל בעיקר, גם הוויסקי 'הכי טוב' הוא עניין פרטי לגמרי. ומכיוון שבירה בשבילי זה קודם כל המקום בו אני אוהב לשתות אותה, אז הגולדסטאר של מתי היא בעיני הכי טובה בעולם (והיא גם באמת הכי טובה בעולם).

וויסקי אני שותה, או שתיתי, אצל עזרא בבר-בוניה. ועזרא שותה, או יותר נכון שתה, רק בלנטיינ'ס, ולי מעולם לא היתה שום סיבה להתנגד לכוסית ממה שהוא שתה בעצמו. וכך יצא שהוויסקי שלי הוא בלנטיינ'ס. ואם זה נשמע לכם קצת כמו משהו שרק מעריץ שוטה, או שותה, יכול לעשות, אז מה אני אגיד לכם, תהיו לי בריאים. אתם כנראה לעולם לא תבינו.

עדין ולא מפונפן

בלנטיינ'סבלנטיינ'ס
להגנתי, לא שאני זקוק להגנה, לא מכם, אציין אולי שלא רק אני חושב ככה. גם ג'ים מאריי, הנודניק הטרחן הנחשב לבכיר מבקרי הוויסקי בעולם, לצערי, לפחות מאז מותו המצער של מייקל ג'קסון (לא, לא הזמר המוזר, מישהו אחר, לבן לגמרי. בעצם גם ג'קסון ההוא היה לבן בסוף…).

מאריי הנ"ל, העניק, למשל, לא פחות מ-96 נקודות מבלנטיינ'ס פיינסט (Ballentine's Finest) הוויסקי הבסיסי של בלנטיינ'ס. כן, זה שאני שותה עם המון קרח, למגינת ליבו של מארי. אז נכון, מארי כנראה עושה משהו עם בלנטיינ'ס אחרי העבודה, ובכל מקרה דעתו המלומדת לא ממש מדברת אלי, אבל סתם שתדעו, אם שטויות כאלה חשובות לכם או עוזרות לכם להשתכנע.

הבלנטיינ'ס הרגיל חביב עלי בגלל כל מה שהוא לא. לא כבד, לא מעושן, לא יומרני, לא נפוח מעצמו, לא מתוחכם, אבל בעצם מתוחכם מאד. כי התחכום שבו הוא בדיוק זה. לא להיות כבד או אלכוהולי, מעושן או ונילי יתר על המידה. להיות עדין, רגוע, שקט, מרענן (במיוחד עם המון קרח…), אבל מבלי לוותר על האלגנטיות והמורכבות, שאותן הוא אינו מתעקש לדחוף לך בפרצוף כמו כל מיני סינגל מאלטים מפונפנים.

יותר מבוגר ממך

בלנטיינ'סבלנטיינ'ס
אלא שלכבוד פסטיבל הוויסקי של סנהדרינק התבקשתי לדבר לא על ה'פיינסט' האהוב, אלא על אחיו הבכור בן ה-21 ועל הסטוץ החדש של בלנטיינ'ס, הלא הוא ה'הארד פיירד' שכבר סיפרתי עליו כאן במדור הוויסקי והממתקים המוזר שלי.

ובכן, קודם כל ה-21. הבלנדד המיושן לא פחות מ-21 שנים (איך אמר פעם דין מרטין למיה פארו, אשתו לרגע של חברו הטוב פרנק סינטרה: "I had whiskies older than you") . ובכן, ה-21 הוא כמובן וויסקי רציני לאללה, אפילו כבד-ראש יחסית לאחיו הפושטק חסר הגיל. ה-21 כבר מציג לראווה את נוצותיו הכוללות טעמי וניל ודבש שכאלה ואינספור שכבות עמוקות של טעמים וניחוחות מורכבים.

אבל הוא עושה זאת עדיין באותה רוח משוחררת וקלילה, יחסית, המאפיינת, לטעמי לפחות, את המזקקה הנהדרת הזו. ומעל לכל, הוא עושה את זה בסטייל. בשקט. וזה מקסים. כל-כך מקסים עד שלמען האמת, לולא היה מדובר בוויסקי יקר למדי, ובאדם עקשן ורומנטיקן כמוני, הייתי שוקל לרגע לאמצו לחכי בקביעות. טוב, עכשיו יש לי בקבוק כזה והוא יחזיק מעמד לא מעט זמן בארון שלי.

משתחווים לפסל

למולו הפתיעו לאחרונה בעלי הבית של המפעל שעזרא טען פעם שיש פסל שלו בחצר המפעל וכל הפועלים משתחווים כל בוקר לאיש ששותה לבדו (שתה, שתה...) שתי מכולות בשנה, ושחררו וויסקי שמודיע בראש חוצות שהוא מיושן בחביות שנקלו באגרסיביות מול אש חזקה, הלא הוא ה-Hard Fire.

התוצאה, כמו בכל וויסקי שזה מה שעושים לו, היא כמובן מאד נוכחת ועוצמתית. יש כאלה שמתים על זה, אני קצת פחות. ועדיין, וסליחה, אבל אני אכן משוחד, ובכן מדובר עדיין בסטנדרטים בלנטייניים.

כלומר, זה כבד ומעושן ועשיר בניחוחות של תבלינים אקזוטיים, אבל הכל במגבלות הגזרה המקובלים אצל החבר'ה מבלנטיינ'יס, כלומר, בלי להגזים. זה מוגזם מאד יחסית לעצמם, אבל ממש לא יחסית לכל וויסקי טוב אחר מסקוטלנד או בכלל. תהיו לי בריאים.

* רשימת מותגי הוויסקי המשתתפים בפסטיבל עשויה להשתנות בהתאם למצאי בחנות ביום האירוע.