פוקר, אגו גברי ואלכוהול שזורם כמו מים – זו הדרך של ווגאס לנקות אותך מכסף. ליאור ששון עשה את ווגאס ונשאר בחיים
ליאור ששוןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
פוקר, אגו גברי ואלכוהול שזורם כמו מים – זו הדרך של ווגאס לנקות אותך מכסף. ליאור ששון עשה את ווגאס ונשאר בחיים
אל תשתה, אל תשתה, אל תשתה. אלה המילים הכי מבאסות שיכול להגיד לעצמו שתיין שכרגע הגיע לארץ עוץ של המבוגרים: לאס ווגאס. איזו עיר זו ווגאס. בעצם, זאת לא ממש עיר, אלא יותר טריפ מסואב מכסף וחזירות ונהנתנות שמתפרש על כמה קילומטרים פיזיים. כל דבר כאן נועד כדי לסמא אותך: העושר של המלונות, כמויות האוכל המוגזמות, מכונות המזל, שולחנות ההימורים, והתחושה שבווגאס הכל, אבל הכל מותר. זו שיטה די פשוטה האמת. ווגאס בנויה ככה שתגיע אליה ותחשוב שהחיים הם רוקנרול, שהכל אפשרי, שאין גבול מוסרי או פיזי, רק כדי ששלושה ימים אחר כך, עדיין בהאנג אובר מהטריפ, תמצא את עצמך נוסע 400 קילומטר במדבר משמים בחזרה לציוויליזציה, תוהה לאן לעזאזל עפו 5,000 דולר אם בכל הזמן הזה גם לא שילמת על אוכל, אלכוהול או מלונות.
נער הייתי, וגם בגרתי, למרות שנשארתי די דביל, ואין לי רצון או 5,000 דולר מיותרים להשאיר בווגאס. חוץ מזה אני כאן עם אישה וילד בן שמונה חודשים, וגם הסבא והסבתא שלו מצד האמא, ובני הזוג שלהם, וכל מה שאני רוצה באמת זה כמה שעות על שולחן הפוקר ולצאת מהם בחתיכה אחת. הייתי חייב תכנית פעולה מוגדרת: לא לשתות. זה כלל ברזל במשחקי פוקר. תמיד יהיו את אלה שיגיעו בשביל הבילוי. הם באים כדי לשתות, להמר, לספר איזה בדיחה, ואז אחרי שהם שותים יותר מידי, הם במקרה לוקחים איזו יד גדולה, מתחילים לחשוב שהם אלוהים, רק כדי לגלות כמה דקות אחר כך שאין אלוהים, וגם לא נשאר להם כסף למונית. אני יודע את זה. זה קרה לי בלונדון, בפראג, ובשולחן הביתי ביהודה מכבי. מאז למדתי להיזהר ולזהות. אני משחק פוקר נגד השיכורים, ורק אז הולך לשתות.
ווגאס. כל דבר כאן נועד לסמא אותך ווגאס. כל דבר כאן נועד לסמא אותך
רק שאיך לעזאזל לא שותים בווגאס? זה נמצא שם בכל פינה, בכל מסעדה, בכל באר של מלון, שמציע לך גלן פידיך של 15 שנה בשישה דולר לכוס, ומבצעים של שתי בירות בשני דולר וזה במקרה המוזר שאתה אשכרה משלם עבור האלכוהול שלך, כי רוב הזמן הוא מוגש בחינם, והרבה ממנו, על ידי מלצריות בלבוש מינימלי המסתובבות בין שולחני ההימורים. ועדיין, אתה חייב להגיד לא. אתה מכיר את השיטה. אתה נלחם בה. בירה אחת בחינם. ואז שנייה. ואז רק עוד כוס ויסקי. ואולי עוד אחת, כי רבאק, אתה בהכרה מלאה גם אחרי 12, אז זה לא יפגע לך במשחק, ומהר מאוד אתה מוצא את עצמך מול ה- ATM מוציא 300 דולר אחרונים באמת עם עלות משיכה של 9 דולר שגורמת לך להתגעגע לקיוסקים ברחוב הירקון.
אז אמרתי לא, חוץ מאיזה שתי בירות בארוחת ערב ששתיתי במסעדה התאילנדית הפנטסטית "למון גראס" במלון ARIA. בכלל, הסצנה הקולינארית בווגאס היא פנטסטית. מעבר למזנונים העשירים של המלונות והמסעדות המוקפדות, השפים הבכירים בעולם מסמנים היום וי גם על ווגאס, והתוספת האחרונה היא מסעדה חדשה של גורדון רמזי במלון פאריס (אל תנסו אפילו להשיג שולחן לפני 2016). בקשר למלון ARIA, מדובר בבון טון החדש של ווגאס, מלון נובורישי מתוקתק להחריד, עם חדרים קטנים ומעוצבים המשקיפים אל העיר (הנוף מקומה 54 היה מרהיב במיוחד), שנועד למשוך מהמרים כבדים ותיירי high End והוא חף מקשקושים תיירותיים מסוג הבלאג'יו, ונציאני, פאריז וכו'.
שעתיים אחר כך, באחת בלילה, התיישבתי בשולחן סחי לחלוטין, הזמנתי אספרסו כפול ובקבוק מים, והתחלתי לשחק. על השולחן היו הטיפוסים הרגילים. סטודנטים אמריקאים שמשחקים פחות או יותר למחייתם, איזה איש משרדים מעונב שבא להתפרק אחרי יום עבודה, תיירים מבוגרים עם יד קלה על הארנק שבאים להמר, והשמוק. בכל שולחן פוקר יש שמוק, הוא בדרך כלל בשעות השלושים המאוחרות לחייו, רעשן ונוטה להתפזרות, שבערב אחד ירסק אותך וירקוד לך על הקבר, ובערב אחר יתרסק ויאשים את הדילר, הקלפים, אלילת המזל, והתיירים הבני זונות שהורסים לו את העיר. אני פגשתי אותו בערב השני. כשהגעתי לשולחן הוא כבר היה עצבני. ניהל שיחות עם כולם, הזמין בירה אחרי בירה (באד לייט של קוקסינלים, אבל עדיין), ושיחק עם הסיגריה ביד, בעצבנות, מחכה לרגע שהוא יוכל לקום מהשולחן לגנוב שאכטה בצד.
החוכמה במשחק נגד טיפוסים מהסוג הזה הוא לתפוס אותם ביד אחת מרגיזה, גם אם תשלם לא מעט כסף בדרך לשם. 9-10 אוף סויט, K-10, ואם ממש משחק לך המזל איזה 4-8 יהלום שמתפתח לצבע. זה יעלה לך איזה 60-70 דולר עד שתתפוס אותו ביד הנכונה, אבל מרגע שזה יקרה, הוא שלך לאורך כל הערב. כי כן, פוקר הוא משחק של אסטרטגיה, וסבלנות, ופסיכולוגיה, וקצת מזל, אבל זה גם משחק של גברים, ואיפה שיש גברים יש אגו, ואיפה שיש אגו השכל הישר הולך לעזאזל. לא מאמינים? יש לי רק מילה אחת בשבילכם: עזה.
בסוף תפסתי אותו. זה קרה עם 7-10 שהתפתח לרצף וקופה של 120 דולר ושחקן אחד עצבני במיוחד. הוא קילל את המזל הרע שלו, את זה הטוב שלי, הלך לעשן וחזר רק כדי לנסות להרוויח את הכסף שלו בחזרה. בכל יד שהכנסתי כסף הוא הכניס הרבה יותר, והכריח אותי לקפל פעם אחר פעם, כי אסור להיגרר לקרבות הללו. בסוף ויתרתי, השארתי לו את השולחן, הוא קיבל כמה מכות כואבות וגם כמה ידיים טובות, ואחרי הרבה ידיים, כשמצאתי יד נכונה (זוג K) חזרנו לדו קרב סופי. הוא שם את האגו על השולחן, אני תרגמתי את זה לעוד מאתיים דולר, הזמנתי מהמלצרית גלן פידיך 15, קמתי מהשולחן, עישנתי סיגריה מול מכונת מזל.
רגע לפני שהוויסקי והאדרנלין מהיד האחרונה החזירו אותי לשולחן, גיליתי שאולי בכל זאת קצת התבגרתי, אספתי את עצמי וחזרתי לחדר, לאישה והילד. ישנו כמה שעות, ובבוקר אחרי קניתי לה עגילים וטבעת בחנות משכון, כי כמו כל דבר, גם הזהב זול בווגאס, אם אתה בצד הנכון של הדברים. אחר כך הלכנו לשתות בירה בכיכר סן מרקו בוונציה. לא היה שם חרא של ציפורים, או איטלקים, אבל הבאדוויזר הייתה קרה וטעימה והמזגן על 16 מעלות. וכל אותו זמן בארץ, מלחמה.
כוסאמק.
