יוסי בוזנח סופד לעמיאל (עמי) אפשטיין, החבר והמנטור שלימד אותו שאי-אפשר להגיע רחוק אם הולכים רק לאן שרואים, אבל אם מסתכלים רחוק יותר, אפשר למצוא את הדרך להגיע לשם...

עמיאל אפשטייןעמיאל אפשטיין
אתמול, ביום שישי ה-16 בדצמבר 2016, הלך לעולמו עמיאל אפשטיין. יהי זכרו ברוך. עמיאל (עמי) אפשטיין היה הבעלים של חברת 'הכרם', יבואנית משקאות אלכוהוליים, מהוותיקות והמרכזיות בישראל. את החברה ניהל יחד עם אשתו חנה ושלושת ילדיו, אריאל, רונית ונורית.

את עמי פגשתי לפני כ-20 שנה, אם לקצר ולהקדים את המאוחר, הרי שעמי הוא האיש שנתן לי את ההזדמנות להיכנס לענף היין, את הקרדיט לפעול ואת הדחיפה להצטיין. זהו האיש ולו אני חב את הצלחתי בענף היין. אך הסיפור לא פשוט כל-כך, הוא עמוק ומורכב כמו שהיה מר אפשטיין עצמו, אציל ומלא אופי. הכל היה עטוף בחספוס, אך ברגע שהיה שלך, נפתח לפניך האדם שבו: עמוק, חכם ומלא רגישות, יועץ מבריק, חבר מושלם.

היתה זו תקופה של מהפיכה אדירה בתחום היין בישראל, המכסים ירדו, העולם היה שבוי בקסם הפרדוקס הצרפתי וכולם רצו יין אדום. התעשייה המקומית התקשתה לספק אותו ובכך פתחה את הדלת - ובעצם את הנמל - לייבוא יין, אשר עד לאותה תקופה, היה זניח לחלוטין ומעטים עסקו בו.

הדרך הכי בטוחה

אני הייתי אז סטודנט להנדסה שאהב יין, שבילה את כל זמנו הפנוי בלימוד וחקר עולם היין וכילה את כל כספו על תחביב זה, או כמו שאמר לי עמיאל באחת הפעמים: "יש שלוש דרכים להפסיד את כספך, נשים, הימורים ויין. נשים - הדרך הכי מהנה, הימורים - הדרך הכי ממכרת, ויין - הדרך הכי בטוחה...".

באחד משיטוטי בחנויות היין, נאמר לי כי חברת 'הכרם' מחפשת איש יין, שיהיה גם סוכן מקצועי, גם איש הדרכה, וגם יפתח את תחום היין. בבוקר יום המחרת התייצבתי בראשון-לציון לראיון עבודה עם עמיאל אפשטיין ובנו אריאל – מנכ"ל החברה. היות שלא הגעתי מהתחום, לא ידעתי מה מצפה לי. חשבתי שראיון עבודה הוא עניין קצר, חצי שעה לערך.

ישבנו שעות, שאלו אותי על יין, על היקבים שכבר היו בארץ, מה אני אוהב, מאיפה אני מכיר, מה אני חושב. ואז כשחשבתי שיגידו את המשפט המוכר: "יש לנו עוד כמה מועמדים, נתקשר אליך", קם עמי אפשטיין, הסתכל עלי ואמר: "מתי אתה מתחיל לעבוד?". עניתי: "מחר", תשובה שבאותו רגע לא ידעתי שתכניס אותי למרכז העצבים של תעשיית היין בארץ, ולחלק ממשפחת אפשטיין, עד היום. שנים רבות אחרי שעזבתי את החברה.

יש דברים נסתרים

עם עמי עצמו היתה זו מערכת יחסים מורכבת. אישית זו היתה אהבה ממבט ראשון אשר לא התעמעמה, ולו במעט, גם אחרי עשרים שנה. בין רגע התאהבתי באיש הגדול הזה, שכולו עוצמה ואצילות. ונראה היה שהוא ממלא את החדר בהדרו, עוטף אותך באישיותו ומקרין כוח אדיר.

מקצועית היה זה עמי אחר: חד, חשדן, בוחן וחוקר, בודק כל רגע את ערנותך, מקשה ושואל תמיד את השאלה שתשאיר אותך ללא מענה. טעימות, שאלות, מספרים ובחינות נסתרות, לוודא את איכות יכולותיך, ולא פחות - את תחושת השייכות שלך. ובכל פעם ש"עברתי", קיבלתי יותר קרדיט, הפכתי קרוב יותר, נכנסתי עמוק יותר לפרטים ולאסטרטגיה העתידית.

עמי היה איש חזון אדיר, חסר פחד. שאמר לי בפגישה הראשונה אחרי שקיבל אותי לעבודה: "רוב האנשים מחפשים איש מקצוע שתואם את התפקיד שהם צריכים. אני קולט את האנשים שאני רוצה שיהיו סביבי ויודע שהם כבר ילמדו את התפקיד".

משוואה עם נעלם

עם הזמן התגלה לי איש מרתק ומרשים עד השתאות. חד כמו סכין גילוח, חכם ומהיר מחשבה, סוחר מבריק ואיש שיחה מרתק, בעל חוש הומור אדיר שעטף את הכל ושבר מחיצות ברגע הנכון. יכולת התקשור שלו היתה מופלאה, וכמו התיכה כל התנגדות שצצה. הוא היה מספר סיפורים נהדר, קצר-רוח לטיפשות, ובעל אפס סבלנות לזלזול, עצלות ורשלנות.

הטיסה הראשונה היתה לתערוכת היין 'וינאיטלי' בוורונה. טסנו שלושתנו, עמי, אריאל ואני. בטיסה שאל אותי עמי את השאלה שאחר-כך הבנתי שמפרידה מבחינתו בין בני האדם: "בקבוק ופקק עולים שקל ועשרה, הבקבוק עולה שקל יותר מהפקק, כמה עולה הבקבוק וכמה הפקק?". אוי לך אם קפצת ואמרת שקל ועשר אגורות. באותו רגע איבדת את כל הקרדיט שצברת עד אז.

אני כמו תלמיד טוב, לקחתי עט ורשמתי את שתי המשוואות לפתרון: X+Y=1.1, ו-X =1+Y. עמי הסתובב אלי, שאל מה אני עושה והתפקע מצחוק כשהסברתי לו שאני מחשב את זה. "לחשוב לא לימדו אתכם באוניברסיטה, רק לחשב?", אמר והסתובב אל אריאל. למזלי התשובה שלי היתה נכונה. לא איבדתי קרדיט, אבל זה היה עמי, תמיד גרם לך לזוז בכיסא באי נוחות, בכדי להיות טוב יותר.

על חברים וחוויות

הגענו לוורונה, וקבענו להיפגש בארוחת הבוקר לפני שיוצאים לתערוכה. הגעתי לארוחת הבוקר לבוש כרגיל. בבגדים קצרים, עמי ואריאל ירדו, שניהם בחליפות, עמי הסתכל עלי שנייה ושאג: "טוס למעלה ותתלבש. ככה אתה לא מסתובב כשאתה מייצג אותי". נתקע לי הקפה ויצא מהאף.

רצתי למעלה בלי אוויר וחזרתי בחליפה. עמי הסתכל בשביעות רצון ואמר: "או, עכשיו אתה נראה כמו בן אדם". כשהיינו בתערוכה אחרת בבורדו, פגשנו את הבעלים של 'דומיין אוט' ו'שמפיין גונה', שדיברו שם על אוספים של עטים נובעים, וכששאלו את עמי "מה הוא אוסף?", הוא ענה בחיוך "אני אוסף חברים וחוויות".

אחרי כמה שנים, כאשר התחלנו לייבא את יקב 'לה ריוחה אלטה' מספרד, טסנו, יורם גלאי ז"ל ואני, לסיור קצר ולביקור במספר יקבים. סיכמנו שנביא כמה דברים אותנטיים להשקת היקב החדש בארץ ומה יותר נכון מנקניקים ספרדיים וחמון משובח. ארבעה ימים סחבנו את "חיימון", כמו שקרא לו גלאי, רגל נהדרת ומתקן חיתוך מעוצב. ביום האירוע סידרנו הכל וחיכינו בגאווה לעיתונאים שיגיעו. פתאום נכנס עמי לחדר, ראה את החמון באמצע השולחן והעיף אותו וכמעט גם אותנו לקיבינימט... אצלי לא שמים חזיר באמצע השולחן. וחיימון המסכן נשלח מיד החוצה.

דברים שרואים משם

פעם, כשרצה לייצר יין כשר באיטליה, שאלתי אותו אם הוא מתכוון ברצינות, שזו נראית לי משימה לא נורמלית. עמי שתק לרגע ואמר לי ברצינות מלאה: "אתה יודע עם מי אתה מדבר? אתה יודע שאני נצר לשאול המלך?" ואני כמובן ששאלתי את השאלה המתבקשת, "שאול המלך? איך?". "הוא היה משוגע ואני משוגע", היתה התשובה. עמי פרץ בצחוק גדול ואז אמר לי ברצינות: "אי-אפשר להגיע לאף מקום אם הולכים רק לאן שרואים. תסתכל הכי רחוק שאתה יכול ונמצא כבר איך להגיע לשם.

עם הזמן הפכנו לחברים. כל בוקר התחיל אצל עמי במשרד, עם השאלה המחויכת: "מה יש לך להגיד להגנתך?". אחר-כך הכין לשנינו אספרסו וישבנו ביחד שעה. שעה שכל היום לאחר מכן, היתה חומר למחשבה. עמי תמיד חשב אחרת, תמיד הפתיע בנקודת מבט שלא ראית, תמיד חיבר סיפור ומוסר השכל, דרש מחשבה ולא דקלום. עמי תמיד שאל את השאלה שלא ציפית להישאל, חשב על פתרון שונה מכולם ובסוף שלח אותך לחשוב איך עושים את זה טוב יותר.

עמי קנה פרדס בקרבת בית חנן, ואני הייתי מגיע כמעט כל שבת, לשתות קצת, לקשקש קצת. באחת הפעמים סיפר לי שהוא מחפש מישהי שתחליף את רונית בזמן חופשת הלידה, והראה לי קורות חיים של אחיינית של חבר שלו מהפרדס, גדעון פרנק (שגם הוא נפטר לפני כשנה), היא עורכת-דין צעירה שמאסה במקצוע אמר לי. הדוד תיאר אותה כמבריקה ועמי כהרגלו רצה כאלה סביבו. אז לא רק שהיתה מבריקה, היא היתה גם יפה, ואני התאהבתי בה. אז גם את ההיכרות עם מיכל זוגתי אני חייב לעמי ולמחשבה המקורית שלו.

קול כינור וקונטרבס

אתמול כשהבת שלי שאלה למה אני עצוב, עניתי לה שמת חבר אהוב, שהוא זה שהכיר ביני ובין אמא, ובעצם גם היא פה בזכותו. גם כאיש משפחה היה עמי יוצא-דופן. מצד אחד טוטאלי במחויבות למשפחתו, ומצד שני דרש מהם יותר מכולם. גם אני הפכתי בן בית במשפחת אפשטיין, וזכיתי זכות גדולה להפוך לחבר שלי עמי. נהניתי מכל רגע, הוא תמיד הבטיח לי שאין לי מה לדאוג, הוא לא ממהר ו-120 זה רק במאי 2054.

אני אמנם לא אפשטיין, אבל אני מרגיש עד היום חלק מהמשפחה. אהבתי את עמי אהבה גדולה, ואני מלא צער על לכתו. יגון ממלא אותי כאילו הייתי בנו. פתאום שמתי לב שגם במותו הוא נשאר קשור אלי. הלווייתו תיערך מחר, בדיוק ביום הולדתי. פתאום מתנגן לי בראש שיר ערש של נתן אלתרמן וסשה ארגוב, זה אמור להיות שיר ערש ופתאום המילים נשמעות כמו שיר פרידה. "נומה מלך...".

לחנה, אריאל, רונית ונורית, ולכל השושלת המפוארת שהשאיר עמיאל אפשטיין: זכיתם לאב דגול, איש יוצא-דופן. כואב אני את כאבכם, שותף כולי בצערכם ומרגיש חלק ממשפחתכם. אמנם נפרדים אנחנו מעמי, אך מה שהנחיל יישאר לנצח. כמשפחה וכחברה. היה שלום מר אפשטיין האהוב. הולך אתה איתי כבר עשרים שנה ואיתי תהיה עד סוף חיי.