עד לא ידע: מעשה בוודקה ובתקווה

הנער חוטינר מתעלם מהוראות משרד החינוך ומגלה את תענוגות (ומוראות) הוודקה הפולנית. כבר אז זה נגמר בהחלטה להתנזר משתייה

בשנת 1987, כבר לא זוכר אם הייתי תלמיד כתה י' או יא', השתתפתי במצעד החיים בפולין. אני זוכר היטב את ההכנה הקבוצתית למסע, בעיקר בבית התפוצות, שהיתה קשה רגשית יותר מכל סרט יום שואה שראיתי. ראינו ושמענו עדויות מזעזעות שהכניסו את רובנו להלם מוחלט ובדיעבד הכינו את כולנו למסע קצת יותר קל ופחות מזעזע. בכל מקרה, כבר כשהגענו ללובלין, ונחשפנו לכל מיני מראות במחנה מיידנק הסמוך, היה די קשה להמשיך את היום כרגיל. בכל יום הצטברו המראות, הרגשות והמחשבות לכדי מועקה שהיה די ברור שתתפוצץ מתישהו. זה קרה, נדמה לי, כשהגענו לקרקוב למלון נורמלי ופגשנו עוד כמה משלחות נוער יהודי מכל מיני מקומות בעולם. הבלגים והברזילאים התחברו איתנו די מהר, וברגע בו הבנו שוודקה פולנית טובה עולה פחות ממיץ תפוזים רכשנו בבר המלון כמה בקבוקים וההתפרקות התחילה באחד החדרים. אחסוך מכם איך נראיתי בהמשך הערב ואיך הרגשתי בבוקר כאשר עלינו לאוטובוס שלקח אותנו לטרבלינקה, אבל טוב זה לא היה. מאותו רגע אני זוכר דווקא יום עם שמש, קרחת יער יפהפיה, גלי סלעים שהנציחו קהילות שנרצחו שם ועוד סלע גדול על שמו של יאנוש קורצ'אק. ואז התחיל הטקס, כמו בכל יום בו הגענו למחנה ריכוז או לגטו. הטקס כלל תפילות, הקראת שירים, נאומים ונגינה. בשלב מסוים, בעודי מתנדנד תוך עמידת דום, שאלתי את זה שעמד לידי: "תגיד, מה זה השיר הזה? המוזיקה מוכרת לי אבל אני לא זוכר את המילים". "אדיוט", ענה לי הבחור, "זו התקווה". באותו רגע נשבעתי לא לשתות יותר...