יאיר גת על המהפך התדמיתי של היינות המבעבעים, ועל הבועות האצילות של ירדן רוזה החדש של יקב רמת-הגולן...
יאיר גתמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
יאיר גת על המהפך התדמיתי של היינות המבעבעים, ועל הבועות האצילות של ירדן רוזה החדש של יקב רמת-הגולן...
היינות המבעבעים הופיעו על מדפי ההיסטוריה במקרה, כבר בימי היוונים והרומאים. הם לא בדיוק הבינו למה היינות שלם מבעבעים ולכן, וכפי שהיה מקובל באותם ימים, תלו את התופעה ברוחות רעות, ברוחות טובות ובמצבו של הירח. אבל הסיפור האמיתי של המבעבעים התחיל באזור לימו שבדרום מערב צרפת, שהיה חזק מאוד ביינות לבנים...
בעבר הרחוק נתפסו יינות מבעבעים כיינות פגומים, אך עם הזמן הם הפכו ליינות יוקרה... (צילומים: יח"צ) בעבר נתפסו יינות מבעבעים כיינות פגומים. עם הזמן שודרג מעמדם והם הפכו ליינות יוקרה... (צילומים: יח"צ)
הענבים של לימו היו מבשילים רק בסוף הסתיו, התסיסה היתה נעצרת בחורף, וכשהיה מתחמם קצת – היא שוב המשיכה. הפעם בתוך הבקבוקים. בשנת 1530 הוחלט במנזר 'סנט הילארי' המקומי, לנסות לבקבק את כל הבציר בבקבוקי זכוכית, לאטום אותם בשעם ולחכות עמם שנה. בשנת 1531, הם קיבלו את הבועות לפנים, התאהבו ביין וקראו לו Vin de Blanquette או בעברית: 'הלבן הקטן'. גם היינות של שמפיין, שהתיישנו בחביות במשך החורף, היו מבעבעים, אבל בניגוד לאנשי הדרום, היצרנים התייחסו לבעבוע כאל פגם וניסו להיפטר ממנו, משום שכל מה שהם רצו היה רק לעשות יינות כמו בבורגון.
רמת הגולן ירדן רוזה - אווירה בכדי שזה יקרה נוסחו מספר תקנות: יין איכותי יכול להיעשות רק מענבי פינו נואר, הגפנים יכולות להגיע לגובה של מטר לכל היותר, הבציר חייב להתקיים לפני השעה עשר בבוקר – וגם אז להיעשות בעדינות על-מנת שלא לפגוע בקליפות, ומהענבים הבשלים מדי או הגדולים מדי יש להיפטר. מי שניסח את הכללים הללו, שחלקם תקפים עד היום, הוא לא אחר מאשר מיודענו דום פריניון.
כן, אותו הנזיר שעל שמו נקראת אחת השמפניות היקרות בעולם, היה בין אלה שעבדו קשה כדי להיפטר מהבועות. לשמחתנו היו לדום פריניון לא מעט דברים אחרים להתעסק אתם. הוא הכניס לשימוש את הבקבוקים הבריטיים העמידים ללחצים, ושיפר משמעתית את תהליכי העשייה של יינות לבנים מענבים אדומים. טוענים שבלי הנאמנות שלו לפינו נואר, הזן הזה לא היה תופס מקום חשוב כל-כך בעולם היינות המבעבעים.
ירדן רוזה 2010 של יקב רמת-הגולן, נולד ללא התערבות של יד המקרה, רוחות רעות, רוחות טובות, מצב ירח כזה או אחר, או נזירים מתבודדים, אבל אין ספק שהוא ממשיך את המסורת. הוא נעשה מענבי שרדונה ופינו נואר מצפון רמת-הגולן שנבצרו ידנית ונסחטו בשלמותם, ובהמשך עבר תסיסה שנייה בבקבוק. הצבע שלו בהיר מאוד, על גבול הכתום והבועות עולות בו בנחת ובאצילות. הריחות מאופקים ומורכבים: תפוחים, פרחים, פירות אדומים וטוסט עם חמאה, החמיצות שורטת והסיומת יבשה, חמצמצה וארוכה. מדובר ביין מהנה במיוחד שיודע לשלוף ציפורניים במקומות הנכונים, ואני בהחלט מקווה שבשנים הבאות נזכה לטעום יותר כאלה.
מחיר: כ-130 שקל
