יאיר גת קפץ לביקור במשכן החדש של יקב ויתקין והתרשם שגם כאן הצניעות והאיפוק הם שימשיכו להצעיד קדימה את יינות היקב...

ספר דברי הימים של היין הישראלי שאולי ייכתב יום אחד, לא יהיה שלם בלי פרק על יקב ויתקין, שהוקם בשנת 2001, כחלק מהגל שני של התעוררות יקבי הבוטיק הישראליים. יקבים רבים שקמו ברעש וצלצולים באותה תקופה לא הצליחו לשרוד והפכו לזיכרונות עמומים, אבל יקב ויתקין לא הפסיק להתפתח. יש מספר סיבות להצלחה הזו, אבל שלוש העיקריות הן לדעתי המחשבה, המקצוענות והצניעות.

ההצהרה לא היתה שווה כלום בלי בסיס של עשייה מקצועית, והעשייה בוויתקין היתה מקצועית כבר מהבציר הראשון...ההצהרה לא היתה שווה כלום בלי בסיס של עשייה מקצועית, והעשייה בוויתקין היתה מקצועית כבר מהבציר הראשון...
ההצהרה לא היתה שווה כלום בלי בסיס של עשייה מקצועית, והעשייה בוויתקין היתה מקצועית כבר מהבציר הראשון... אפילו היום, כשהדיבור על זנים הים-תיכוניים הפך לצעקה, קשה לומר שהקברנה סוביניון, המרלו והשרדונה מרגישים איום ממשי על מעמדם כזנים המובילים בישראל. תארו לעצכם מה היה כאן לפני חמש-עשרה שנה. החברים בוויתקין הבינו כבר אז, הרבה לפני כולם, שבשביל עוד קברנה גנרי, אין טעם להשקיע ביקב בוטיק. ההחלטה ללכת על זנים שנמצאו אז הרחק מהזרם המרכזי, כמו קריניאן וריזלינג, לא היתה מובנת מאליה. זו היתה הצהרה ברורה מבחינה ייננית, ומשמעותית מאוד מבחינה שיווקית: אנחנו לא כמו כולם. ההצהרה הזו לא היתה שווה כלום בלי בסיס של עשייה מקצועית, והעשייה בוויתקין היתה מקצועית מהבציר הראשון. הייננים אסף פז - שעשה יינות טובים ברוב היקבים הגדולים בישראל, ודורון בלוגולובסקי - גיסו, השכילו לעשות יינות נקיים, איכותיים ובעיקר טעימים. יינות שלא זקוקים לתירוצים ושכל אחד יכול לאהוב, או לכל הפחות לחבב. יינות מוצלחים פחות הוציאו מיקבי בוטיק ישראליים תוויות מוזהבות, שמות מלכותיים ותווי מחיר מופרכים, אבל גם למגרש הזה ויתקין לא עלה. איפוק היתה מילת מפתח. לא רק ברשמי הטעימה של היינות, אלא גם בכל מה שעטף אותם, לרבות התמחור הנגיש שאיפשר ליותר ויותר אנשים להיחשף ליינות ולהתאהב בהם. השנה, אחרי שנים בחצר של בית המשפחה בכפר ויתקין, עבר היקב לאזור התעשייה של עמק חפר, לא רחוק מגשר הצבים שעל נחל אלכסנדר. כשהגענו לבקר ביקב, זרם בצינורות מיץ של ענבי גרנאש בלאן שנבצרו לילה קודם ונסחטו במקום. נוזל ירקרק-צהבהב בהיר ומתקתק עם ריח נהדר של אשכוליות טריות והשאלה הראשונה ששאלנו את עצמנו היתה: 'אם זה כל-כך טעים, למה לעשות מזה יין?'.
יינות יקב ויתקין - אווירהיינות יקב ויתקין - אווירה
בקבוק של גראנש בלאן 2004 שפתחה לנו שרונה, אחותו של אסף, זוגתו של דורון ומנכ"ל היקב, השיב לנו עם ריחות מאופקים של הדרים, מינרלים ומעט פרי כתום. ליין, שחלקו התיישן בחביות, יש מבנה נהדר ומרקם חלקלק, וככל שהוא מתחמם - ריחות ההדרים מפנים מקום לריחות של משמשים ופירות קיץ בשלים. לפניו טעמנו את 'מסע לבן 2014', בלנד של חמישה זנים לבנים שמשלב אותם ליין שלא מזכיר שום דבר אחר. רענן ומרוכז עם חמיצות נהדרת וסיומת קצרה וקצת מלוחה. את הריזלינג של ויתקין עושים מענבי אותו כרם באיזור עמק האלה עוד משנת 2003. היין מבציר 2014 נעשה בשיתוף פעולה עם אנשי יקב גיאורג מוסבאכר מאזור פאלץ שבגרמניה, אנשים שכבר עשו בחייהם ריזלינג או שניים. ליין יש ריחות פרי רעננים ושלד חומצי נהדר, אבל בגילו הצעיר קצת קשה לדעת מה צופן לו העתיד. מזל שבארכיון נשארו כמה דוגמאות מבציר 2007. כיום הוא קצת עייף עם ריחות דבש ופרחים, מרקם עשיר וחמצון קל שתומך במינרליות. אני חושב שהיינו צריכים לתפוס את הריזלינג הזה איפשהו באמצע. נגיד בציר 2009-2010. המשכנו לרוזה 2014 שנעשה מענבי גראנש וקריניאן מכרם צעיר ולא מושקה. רוזה רציני עם צבע וורדרד בהיר, ריחות של פירות אדומים טריים, מרקם עשיר וחמיצות טובה. פינו נואר מבציר 2012 היה מתובל, פירותי וקצת מעושן. אני מכיר המון אנשים שאומרים שלא צריך לעשות פינו נואר בישראל. יכול להיות שהם צודקים, אבל אם כבר עושים, שיעשו אותם כאלה. היו שם גם 'מסע אדום 2013' - בלנד של קריניאן, סירה וקברנה פרנק, עם ריחות של פירות סגולים ועשבי תיבול, טעמי פרי עשירים מאוזנים בחמיצות טובה וסיומת שוקולדית, קריניאן 2011 פרחוני ואדמתי עם סיומת בשרנית, ו'שורשים ד' 2010', בלנד הדגל של ויתקין שנעשה מענבי קריניאן, פטיט סירה, פטי ורדו, סירה ופרנץ' קולומבר. יין מורכב, רענן ואלגנטי שהתיישן שנתיים בחביות ויוכל להתפתח עוד שנים ארוכות בבקבוק. המעבר למתקן חדיש וכשר, הוא צעד ענקי קדימה עבור כל יקב והשאלה הראשונה שנשאלת במקרים כאלה היא עד כמה שינוי כזה ישפיע על האופי של היינות. בהסתמך על ההיכרות הארוכה שלי עם ויתקין - אני די בטוח שהגדלת נפח הייצור והפנייה לקהלים רחבים יותר בארץ ובעולם יעשו לו רק טוב.