חברי מועצת סנהדרינק התארחו ביקבי ברקן וטעמו יינות שמחכים בסבלנות בחביות. עדיין מוקדם לדעת מה הכיוון של הייננים, אבל כבר עכשיו אפשר לזהות פוטנציאל...

ביקורים ביקבים גדולים עלולים להיות חוויה מוזרה, אפילו מלחיצה קצת, עבור האדם הקטן שמול המכונות. מראות של מכלי תסיסה מאופק עד אופק, חדרי חביות אינסופיים ומערכות צנרת שלא היו מביישות צוללת גרעינית, גורמים לי לשאול את עצמי איך הם יודעים מה קורה בכל חבית? לאן אני צריך לברוח במקרה של דליפה? וכמה מעניין יכול להיות יין שיוצר במפעל?

חדרי חביות אינסופיים ומערכות צנרת שלא היו מביישות צוללת גרעינית... (צילומים: יח"צ)
חדרי חביות אינסופיים ומערכות צנרת שלא היו מביישות צוללת גרעינית... (צילומים: יח"צ)
מכלי תסיסה מאופק עד אופק, חדרי חביות אינסופיים ומערכות צנרת שלא היו מביישות צוללת גרעינית (צילומים: יח"צ) ברקן שליד קיבוץ חולדה הוא לא יקב גדול. הוא יקב ענקי, עם ששת אלפים חביות במחסן ועשרות מכלי תסיסה בכל מיני גדלים, צבעים וצורות. הייננית עירית בוקסר שנק אמרה שעבודה עם כמה וכמה סוגי של מכלים מאפשרת שליטה טובה יותר בתוצאות. מחוות המכלים ובורות הקליטה, שחיכו בשקט לבציר 2015 חזרנו, דרך אל מרכז המבקרים המושקע, כדי לטעום כמה יינות שלא יוצא לנו לפגוש כל יום: קלדוק ומרסלאן, שמרכיבים יחד עם פינוטאז' וקריניאן את 'צפית' מסדרת הבלנדים אסמבלאז' ו-טנאט שעד כה לא מרכיב שום דבר, כולם מבציר 2013. אז עדיין אין לי מושג איך הייננים יודעים מה קורה בכל חבית, ואם איזה מכל יתבקע, חלילה, כשאני בסביבה - לא אדע איפה לתפוס מחסה. לפחות הטעימה הייתה מעניינת.    
יקבי ברקן - אווירה ג
יקבי ברקן - אווירה ג
קלדוק
הזן, שנוצר בשנת 1958 מהכלאה בין גרנאש למלבק, נטוע בעיקר באזורים החמים יחסית של צרפת כמו לנגדוק ופרובאנס, מסתדר לא רע גם בשפלת יהודה. יש לו ריחות מסחררים של עור, בשר מעושן, אדמה לחה, פרחים, הדרים ומנטה, שיוצרים ציפייה ליין סמיך ומוצק, אבל בפה מתגלה יין קטן וצנוע בעל חמיצות נמוכה, מבנה מעודן וסיומת קצרצרה, עשירה בטעמי קפה ושוקולד. הוא לא יוכל כנראה לתפקד עצמאית כיין זני, אבל בשילוב עם זנים נוספים הוא עושה עבודה נהדרת.      
יקבי ברקן - אווירה ב
יקבי ברקן - אווירה ב
מרסלאן
גם מרסלאן הוא זן צעיר יחסית, שבא לעולם בשנת 1961 מהכלאה בין קברנה סוביניון לגרנאש. הרעיון מאחורי ההכלאה היה יצירה של זן בעל גרגרים גדולים, שאפשר יהיה לגדל בכמויות, אבל התוצאה היתה דווקא זן עם גרגרים קטנים, ולכן הוא נגנז עד שנות התשעים של המאה העשרים. בשונה מהקלדוק, המרסלאן של ברקן הוא יין שיכול לעמוד בפני עצמו. לרקאנטי, למשל, זה מאוד הצליח. יש לו ריחות סמיכים של פירות אדומים, פירות בשלים, קפה ואדמה, עם נגיעה לא מזיקה של ריחות 'מלוכלכים' שיקבים תעשייתיים משתדלים להימנע מהם. המבנה של היין נעים, החמיצות טובה וטעמי הפרי משולבים היטב עם נוכחות מורכבת של חביות איכותיות.    
יקבי ברקן - אווירה א
יקבי ברקן - אווירה א
טנאט
מקורו של הטנאט הוא באזור מדירן בדרום-מערב צרפת, בו נעשים ממנו יינות כהים ומרוכזים. אפשר למצוא אותו גם במדינות דרום-אמריקה, ואורוגוואי אפילו הכריזה עליו כעל זן הענבים הלאומי. גם הטנאט של ברקן יכול, לטעמי, לעמוד ברשות עצמו. יש לו ריחות מרוכזים של פירות יער טריים, עם נוכחות של ריחות מינרליים מרתקים. המבנה שלו מוצק, הטעמים עשירים אך מאוזנים והסיומת ארוכה וטובה. במצבו הנוכחי הוא לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד, בשום צורה. יכול להיות שדווקא בגלל זה אהבתי אותו.