טליה לוין לא מתכוונת לשעוט בכרמים בטוגה לבנה לאור הירח, אז אל תחפשו אותה. הפעם היא רק תחלוק אתכם את התשוקה שלה למרלו...
אני חושבת שהתחלתי להתאהב ביין כשצפיתי בסרט "דרכים צדדיות", אז גם כל מה שידעתי על השיכר הסתכם בשתי מילים: מרלו וריזלינג, כיאה לישראלית צברית מדופלמת שנעה אחרי העדר המצוי. אלא שאני לא אשכח את אחת הסצנות בסרט בה דמותו של מיילס מסרבת להיכנס למסעדה אם יוגש בה מרלו. אף פעם לא הצלחתי להבין מדוע. הרי את הקריירה שלי ביין התחלתי עם מרלו, ועוד לפני שרכשתי את החך הסמי מעודן הוא החליק לי תמיד טוב בגרון, אם כי הבחור שצפה איתי בסרט הביט עליי במבט של 'כשתגדלי תביני'. אני חושבת שבסופו של דבר הבנתי.
כנראה שככה זה עם טרנדים ועם ודברים נפוצים. אנחנו אוהבים להתנשא עליהם גם אם לא בצדק. בכל מסעדה ממוצעת מינוס כיום, מרלו מתנוסס בראש תפריט היין, לא כי יש בו משהו רע חלילה, אלא מכיוון שזהו אחד היינות הטעימים והבטוחים גם עבור כל מי שמעולם לא נגע בטיפה האדמונית. באיזה שהוא שלב בחיי השכלתי והפנמתי שאם נשים מנגה וגברים ממאדים, אז מרלו וקברנה סוביניון הם הין והיאנג הזוגיים של היינות הפופולריים.
פשפוש אקראי במחסן היין הפרטי שלי מראה לכל מי שמציץ בו את הפרדוקס הגדול של חיי: מצד אחד, אני מתגוררת בדירה שכורה תל-אביבית בגודל של 40 מטרים ומתלוננת על שטח אחסון, ומנגד מחזיקה בכמעט 50 בקבוקים (ועוד היד נטויה - ואגב, אחד-עשר מתוכם הם מרלו!) שאת חלקם אני מאד רוצה לפתוח, אבל תמיד עולה בי המחשבה של "אולי כדאי שתחכי עם זה למאורע שווה במיוחד כי חבל". אם יש משהו שלמדתי מכל חבריי חובבי הקולינריה והאלכוהול הוא: שתי היום כי מחר נמות. כאמור, אני עדיין הדוניסטית ירוקה, אך מנסה להשתפר.
את המרלו של ירדן, כרם אורגני אודם, 2010 קניתי לפני שנתיים באחד מביקוריי ביקב רמת-הגולן, מה שסקרן אותי בו היה פוטנציאל ההתיישנות שלו, לכן כשחזרתי הביתה החלטתי להשאירו בצד ולהמתין לאיזה "מאורע שווה, כי חבל". כמובן שמאורעות שווים לא מתרחשים בחיים אם לא יוצרים אותם - אז יצרתי אחד, גם אם באיחור. אל תתנו לבציר הקשה של שנת 2010 להשפיע עליכם, מכיוון שבכל הנוגע ל'ירדן אודם' מדובר באינפורמציה שולית. טעמו של המרלו הזה מזכיר לי קופסת שוקולד עם ליקר, או לפחות עושה חשק לקחת ביס מאיזו בונבוניירה של פעם לצד הלגימה. זה יין שהייתי שמה בתיק עם פותחן ויורדת בסופהשבוע של האהבה לים או לאן שלא הולכים כשיש ירח מלא.
גם לריזרב כרם מנרה של רקנאטי משנת הבציר 2013 יש משהו "כל ישראלי" בטעמים ובארומה. בניגוד לשוקולדיות של הירדן, במרלו של כרם מנרה בולטת ארומת קסיס ונגיעות של פולי קפה. משהו בפלפליות הזאת הוא מאד ישראלי בעיני וחזק, מיינסטרימי במובן הטוב של המילה, מדובר בבקבוק לא יקר (בסביבות המאה שקלים) שקולע לטעם רחב של אנשים, גם לא לקהל של שתיינים מדופלמים, ואם יש איזה פיקניק על האש בסביבה זה לחלוטין היין שהייתי מגיעה איתו.
את הריזרב של דלתון הייתי משאירה דווקא למאורעות אינטימיים יותר וחולקת אותו עם אנשים שמצליחים להבחין בין מרלו לקברנה. קודם כל מכיוון שבציר 2012 מעורב מעט עם קברנה, מה שהופך אותו בעיני למרשים ומלא עוד יותר. יש בו חמיצות נעימה במידה ומרגישים באופן דומיננטי בעיני את ארומת היישון בחבית. יין אידיאלי, חגיגי מאד. שווה ליצור "מאורע מיוחד" עבורו.
קשה לי לתת ציונים לשלושת היינות המוזכרים לעיל, מלבד להכניסם באופן שווה לרשימת ההמלצות, אולי מכיוון שהבחור שלקחתי אותו עמי לטעימה דירג אותם בסדר אחר משלי וקצת חששתי. אלא שבסופו של דבר על טעם ועל ריח אין להתווכח, וכמובן לא על ההנהון הזה אחרי הלגימה הראשונה של כל מרלו שהוא, המופיע כמעט תמיד.
אלא שעל הלנדמארק של יקב ברבדו 2013 מכרמי יוסף שנינו הסכמנו פה אחד. אתם יודעים מה, אולי ברגע זה של לגימה ארוכה, קפץ הלנדמארק למקום הראשון בתאום ין ויאנג מופתי. אחרי לגימה אחת היה ברור לשנינו שמדובר פה במרלו פרימיום. בירור קצר גילה יין בוגר שיושן במשך 18 חודשים בחביות, ריכוז טעמים חזק ודומיננטי שוב של דובדבנים ושוקולד אבל עם פירותיות עוצמתית. גוף קטיפתי מלא, ובעיקר - תחושה שמחזקת את הצורך לקחת את הכוסית ולצאת לרחבה עם האגם הקטן ליד חנות היין עם הבקבוק כולו.
על המרלו ריזרב של יקב פלם 2010 המליצו לנו בפה מלא לאחר שהבינו שהיינות המורכבים יותר וחסרי החנופה הם אלו החביבים עלינו מכל, ויתרה מכך לריזרב של פלם יש פוטנציאל התיישנות של עד שבע שנים, מה שאומר שכעת זה בדיוק הזמן לפתוח גם את הבקבוק ששוכב אצלי בבית וממש במקרה נשכח איפה שהוא בצד. אחרי טעימה בחנות חזרתי הביתה ופתחתי את הפלם שלי שהמתין בסבלנות והפעם לא על בטן ריקה עם בייגלה וזיתים, אלא על ארוחת ערב מלאה. מי שמעדיף את המרלו שלו מורכב, מתוחכם וקצת יוצא מאזור הנוחות, זה היין עבורו. ככה זה כשמחפשים את הזיווג המושלם, צריך תמיד להעז ולצאת מהמקום הבטוח...