יאיר גת רק רצה להגיע הביתה בשלום, עם תיק מלא בחריצי גבינה ופרושוטו, מסיור יין מעבר לקו הירוק. זה כמעט נגמר באזרחות כבוד איטלקית
השוטרת במחסום הייתה אדיבה להפליא. היא רק לא נתנה לנו להמשיך. "תעצרו בצד", היא אמרה. עצרנו. אחרי כמעט עשר שעות בכבישי השומרון הרגשתי אני קצת פחות אדיב, אז ירדתי מהמיניבוס לנסות לקצר הליכים. "מאיפה הם?" היא שאלה אותי. "איטליה", אמרתי לה. "אזור ולטלינה, בצפון איטליה, על גבול שוויץ" . קצת יותר מדי אינפורמציה, בעיקר בשבע בערב, על גבול ישראל, בדרך הביתה.
"איפה הייתם?",היא שאלה. סיפרתי לה שהיינו בברקן, בגבעה 777, באריאל, בהר ברכה וברחלים. לא פירטתי, אבל בתחילת הדרך היה על המיניבוס של המועצה האזורית שומרון גם ד"ר פיורלו פרוברה, סגן סגן יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האירופי. זה חתיכת תפקיד, אבל משום מה אף אחד באיחוד האירופי לא דאג לסדר לו אינטרנט אלחוטי, לכן גויס הנייד שלי לטובת כמה פעולות בירוקרטיות דחופות.
פרט לדוקטור וליד ימינו, שנפרדו מאיתנו אחרי סשן צילומים חגיגי ביקב טורא, כללה המשלחת שני ראשי ערים, סגן ראש עיר אחד, שתי יינניות ויזם צעיר, היחיד בחבורה שידע אנגלית. "כמה אנשים גרים בעיר שלך?", שאלתי בעזרתו את ראש העיר התקשורתי מבין השניים. "1500",הוא ענה בגאווה. ראש העיר השני וסגנו, שנמנם רוב הנסיעה, שולטים בצוותא על עיר של לא פחות מ-850 תושבים.
"קיבלתם משהו להעביר?", שאלה השוטרת. האמת שכן, התיק שלי היה מלא בחריצי גבינה ונתחי פרושוטו בואקום. הם עשו את כל הדרך מוולטלינה לשומרון בתור מתנות , אבל המתנחלים שלא יכלו לקבל אותם מטעמי כשרות, העבירו אותם אלי מאחורי הגב, בלי שאף אחד יראה. אמרתי לה שלא.
גם את היין שהם הביאו איתם טעמתי בתחומי הקו הירוק. לה קסטלינה, סאסלה, לה ברברינה ריזרבה 2006, מאה אחוז נביולו בצבע בהיר, עם ריחות מתונים של פירות בשלים, טבק ואדמה, גוף קטן וממזרי וחמיצות נושכת. יין שגם אחרי שמונה שנים בבקבוק ממשיך לתת בראש.
