גורמים שונים בממשלת ישראל יצרו בשבועות האחרונים רושם כאילו עיכוב החתימה על מתווה הגז עם בעלי הזיכיונות יעכב גם את המועד שבו יוזרם אלינו הגז הטבעי ומדינת ישראל תשתחרר מתלותה במקורות אנרגיה אחרים. אלא שגז טבעי כבר מוזרם אל חופינו זה כשנתיים וחצי, ולצערנו, המדינה לא מנצלת היטב את הגז הזה בתחום התחבורה.
מאגרי הגז שלחופי ישראל התגלו ככלכליים כבר בשנת 2009, הפיתוח של חלקם החל מיד לאחר מכן, ומאגר "תמר" מחובר לחוף ומספק לנו גז כבר מאז חודש מרץ 2013. למרות זאת, בוזבזו יותר מארבע שנים בכל הקשור לפיתוח התשתית הנחוצה לתדלוק כלי רכב באמצעות מקור האנרגיה הזול והנקי הזה.
בעוד מכוניות, משאיות ואוטובוסים מונעי גז מופעלים בהצלחה זה שנים רבות כמעט בכל מדינה שקיים בשטחה גז טבעי, ממשלת ישראל טרם פרסמה מדיניות מיסוי לגז לתחבורה, לא קבעה (ולכל הפחות לא פרסמה) את מדיניות המיסוי העתידית על מכוניות שמונעות בגז טבעי, לא פיתחה את תשתיות התדלוק לרכב ולא פרסמה מודל כלכלי שיתמרץ יזמים פרטיים לבנות את התשתית הזאת בתוך זמן קצר.
אחת התוצאות היא שלמעט מספר זניח של “כלי רכב הצהרתיים” – רובם ככולם הועלו על הכבישים מטעמי יחסי ציבור ולא בזכות הצדקה כלכלית – כל המכוניות, המשאיות והאוטובוסים בישראל עדיין שורפים בנזין וסולר המיובאים מחו”ל ומזהמים את האוויר.
להוביל בתחום
כדי לשנות את המציאות הזאת נדרש תזמון של שלושת הגורמים שהוזכרו כאן לנקודת זמן אחת: תשתית תדלוק, מדיניות מיסוי מוגדרת וארוכת טווח שנוגעת לכלי רכב ומדיניות מיסוי שנוגעת לדלק עצמו. שום יזם ושום גוף עסקי לא ישקיע כספים ביבוא של כלי רכב לפני שהוגדרה התקינה שבה הם צריכים לעמוד ולפני שהוכחה הכדאיות הכלכלית של שימוש בהם, ושום יזם לא יבנה תחנת תדלוק בגז לפני שתהיה לו אפשרות להבין אם הוא יוכל להרוויח מכך בעתיד.
היות ששימוש בגז טבעי לתחבורה יצמצם את פליטות המזהמים שנגרמות בגלל זיקוק הנפט ובעיקר בגלל שריפתו בכלי רכב (גז טבעי פחות מזהם) – ומכיוון ששימוש בגז יצמצם את התלות שלנו ביבוא נפט – ברור שתפקידה של הממשלה הוא לגרום לזה לקרות כמה שיותר מהר. אין אונות ממשלתית היא לא גזרת גורל: כדאי להציץ בקנאה בתפקוד של ממשלת בריטניה בכל הקשור להחלטה שהתקבלה שם לצמצום פליטות המזהמים מכלי רכב, ובאופן יותר מדויק – בפרויקט “חשמול הכבישים”, אשר יצא שם לדרך בשבוע שעבר.
היות ששימוש בגז טבעי לתחבורה יצמצם את פליטות המזהמים שנגרמות בגלל זיקוק הנפט ובעיקר בגלל שריפתו בכלי רכב (גז טבעי פחות מזהם) – ומכיוון ששימוש בגז יצמצם את התלות שלנו ביבוא נפט – ברור שתפקידה של הממשלה הוא לגרום לזה לקרות כמה שיותר מהר. אין אונות ממשלתית היא לא גזרת גורל: כדאי להציץ בקנאה בתפקוד של ממשלת בריטניה בכל הקשור להחלטה שהתקבלה שם לצמצום פליטות המזהמים מכלי רכב, ובאופן יותר מדויק – בפרויקט “חשמול הכבישים”, אשר יצא שם לדרך בשבוע שעבר.
ממשלת בריטניה, גם מתוקף הסכמים בינלאומיים (שהם תולדת “פרוטוקול קיוטו” לצמצום פליטות גזי חממה) וגם מתוך דאגה לבריאות הציבור, החליטה לצמצם את פליטות דו־תחמוצת הפחמן בשטחה ב־80% עד לשנת 2050, ולצורך זה היא הציבה לעצמה יעדי ביניים ברורים.
אחת הדרכים היעילות ביותר – ככל שהדברים נוגעים לכלי רכב – היא להשתמש בכלי רכב דלי זיהום כמו מכוניות חשמליות, אבל הדאגה הגדולה ביותר של מי שמשתמש בכלי רכב כאלה היא “חרדת הטווח”, כלומר האם הם יוכלו לספק טווח נסיעה מספק כדי להגיע מן המוצא אל היעד. הפתרון של חברת “בטר פלייס” הישראלית, שכזכור לא הצליח, היה החלפת סוללות, ואילו מפתחים אחרים שוקדים על פתרונות שונים כמו טעינה אוטומטית או אינדוקטיבית (משטח שטוען את הסוללה באמצעות השראה אלקטרומגנטית).
לפני כמה חודשים, ביוזמת ממשלת בריטניה, החל מכון המחקר הבריטיTRL לבצע ניסוי לבחינת טכנולוגיית “חשמול כביש” – כלומר לספק את האנרגיה הנחוצה למכוניות חשמליות בשעה שהן נוסעות על כבישים ציבוריים. הניסוי הצליח, ולכל הפחות תוצאותיו מעידות על סיכויי היתכנות טובים, ולכן החליטו הבריטים להשקיע 781 מיליון דולר בשלב השני של הניסוי, ובמקביל לכך גם בהתקנת עמדות טעינה לרכב חשמלי בכל 30 ק”מ לאורך הכבישים הראשיים.
התוכנית הממשלתית הבריטית, אשר תיושם שם על ידי רשות הכבישים האנגלית (שהיא הגוף שמקביל למע”צ שלנו), היא לבצע בשנה וחצי הקרובות ניסוי שטח, מחוץ לכבישים הציבוריים, עם תשתיות טעינה תת־קרקעיות וצי ייעודי של כלי רכב חשמליים המותאמים להשתמש בהן. עצם הרעיון של “טעינת נתיבים” אינו חדש: אוטובוסים חשמליים בדרום קוריאה כבר ניזונים מתשתית של שדות מגנטיים המותקנת בנתיבים ספציפיים וטוענת אותם בחשמל, וגם ממשלת יפן מעודדת את הניסוי והפיתוח של תשתית דומה.
אלא שהבריטים מתכננים “לחשמל” מדינה שלמה ולפרוש תשתיות כאלה בכל רחבי אנגליה בשלב הראשון. בשבועות הקרובים צפויה רשות הכבישים האנגלית לפרסם מכרזים ראשונים של שלב הניסוי, ורק לאחר מכן יפורסמו ברבים פרטים מדויקים על אודות הטכנולוגיה המדויקת שבה ייעשה שימוש.
כאמור, וכדי להבהיר שלא מדובר במדע בדיוני, טכנולוגיה מסוג זה (שנקראת “שדה מגנטי בתהודה”) פועלת כבר משנת 2013 בעיר גומי שבדרום קוריאה – שם נבנתה תשתית טעינה לאוטובוסים לאורך ציר עירוני של 12 ק”מ, שמספקת אנרגיה לצי של אוטובוסים לא מזהמים. שיטה אחרת, הדורשת מכלי הרכב לעצור כדי “להתחשמל”, משמשת – בשלב זה לצורכי ניסוי – קו של אוטובוסים חשמליים בעיר מילטון קיינס שבמרכז אנגליה, צפונית־מזרחית ללונדון. בשיטה זאת הותקנו אלמנטים מתחת לאספלט בתחנות האוטובוסים, ובכל פעם שאוטובוס עוצר להעלות או להוריד נוסעים, הם טוענים את הסוללה שלו.
השיטה החדשה, שאותה מבקשים הבריטים להטמיע, נקראת “נתיבי טעינה חשמליים” ומבוססת על טכנולוגיה ששמה הכללי הוא Dynamic Wireless Power Transfer (DWPT). אם הניסוי הנוכחי – שיימשך כאמור 18 חודשים – יוכתר בהצלחה, מתכוונים האנגלים להתחיל את ההטמעה ההדרגתית של מסלולי טעינה כאלה לאורכה ולרוחבה של המדינה – ומדובר, כפי שאפשר להבין, בפרויקט לאומי בהיקף של מיליארדי דולרים.
שר התחבורה הבריטי אנדרו ג’ונס אמר בשבוע שעבר, בעת ההכרזה על הניסוי: “הפוטנציאל לטעון כלי רכב לא מזהמים במהלך תנועה מציע אפשרויות מרגשות. ממשלת בריטניה כבר משקיעה 500 מיליון ליש”ט (781 מיליון דולר) בחמש השנים הבאות כדי לשמור על בריטניה בחוד החנית של טכנולוגיה זו, וכך לסייע להגביר את התעסוקה ואת הצמיחה הכלכלית בתחום זה”.
כאמור, הבריטים לא שמים את כל הביצים בסל אחד, ובמקביל יתחילו כבר השנה בפרישת רשת נקודות טעינה בכל 30 ק”מ לאורך רשת הכבישים המהירים. הסיבה הנוספת, ואולי החשובה יותר, לעבודה במקביל על שתי הטכנולוגיות היא שממשלת בריטניה הגדירה לעצמה כיעד להיות מדינה מובילה בעולם בכל הנוגע לטכנולוגיית רכב חשמלי, ולצורך זה היא עושה מאמצים ניכרים לעודד את השימוש בכלי רכב כאלה ולצמצם את “חרדת הטווח” בקרב המשתמשים.
תנו גז
בכירי מע”צ הבריטים עושים למעשה את מה שמדינה שלא מצאה גז צריכה לעשות: הם מפתחים תשתיות עתידיות בהתאם לאסטרטגיה ברורה ויעדים קבועים.
אצלנו יכולים הדברים להיות הרבה יותר פשוטים וקלים לביצוע מאשר בבריטניה. הגז הטבעי צפוי להכניס מאות מיליארדי שקלים לקופת המדינה, ולכן אין בעיה להשיג מימון בינלאומי לפרויקט הקמת רשת תדלוק בגז (בין שבחסות תמריצים ממשלתיים ובין שעל חשבון הסקטור הפרטי לבדו), ואין צורך לפתח טכנולוגיה חדשה, מכיוון שמכוניות מונעות בגז טבעי מיוצרות בייצור סדרתי.
החסמים שמעכבים כרגע את השימוש בגז טבעי בתחבורה בישראל נובעים מהעמימות של הממשלה בכל הקשור למדיניות מיסוי, העובדה שטרם הוסדרה התקינה הנדרשת (כלומר בירוקרטיה) והיעדר תמיכה ותמריצים (או אפילו מדיניות ברורה) בהקמת תשתיות תדלוק.
ממשרדי האוצר והתחבורה בחרו לא להגיב.