"אופנה הוא תחום דינמי שמשתנה כל הזמן, המוצר אף פעם לא אותו מוצר, וכל הזמן יש משברים, בוודאי במדינה הזו". כך מספר זאיד זאיד, הבעלים של קומפלקס האופנה T&E משפרעם, שב־19 השנים האחרונות הספיק להפוך לגורו בתחום שמלות הערב ושמלות הכלה, לנשים מכל הארץ ומכל המגזרים.
הישראלים קונים יותר: עלייה ברכישות בכרטיסי אשראי
בשורה לגמלאים: המדינה תשיב כספים לחשבון הבנק שלכם
תשאלו סלבריטאיות כמו קורין גדעון, דנית גרינברג ואפילו רינה מצליח, ושגרירת קנדה בישראל שלא זזה לאירועים הרשמיים בלעדיו. ובכל זאת, ואף שקומפלקס האופנה הגדול בארץ, המשתרע על שטח של 2,000 מ"ר, כל הזמן מלא, אנחנו חיים בישראל המורכבת והתקופה האחרונה לא פשוטה לאיש, בטח לא לעסקים בחברה הערבית המיועדים לאוכלוסייה הכללית.
"אני לא מכיר את המושג יציבות, לא יודע מה זה עסק יציב. מתחוללת פה מלחמה מתמשכת ולא כולה צבאית. פעם זה חוסר יציבות שלטונית, פעם משפטית, פעם מלחמה בצפון ופעם בדרום, ולפעמים גם בתוך המגזר עצמו. אבל אני מחושל, כבר לא משנה מה יקרה. אני ערוך".
"שיח חיובי ומקרב לבבות"
כשאני משוחחת עם זאיד כל הזמן הטלפון שלו מצלצל. הקומפלקס שלו הפך בחודשים האחרונים דווקא לאי של שפיות ואחדות של נשים מכל המגזרים. "יש פה נשים יהודיות מכל המגזרים, נשים מהמגזר הערבי, הנוצרי והמוסלמי ואפילו תיירות שמגיעות לרכוש שמלות לאירועים ושמלות כלה", הוא מספר. "את רואה שכולן מתכנסות למקום הזה ומפרגנות אחת לשנייה ושואלות לדעתה של השנייה, ואני מרגיש את האהבה ושמח שאני מצליח בימים של פילוג ומתח בכל הקצוות להביא את החיבור הזה. בסוף כולם עסוקים באיך להיראות וכמה שמח יהיה ואיך היא רוצה להיראות באירוע חשוב בחייה, הכל שיח חיובי ומקרב לבבות".
בתקופה האחרונה הקים זאיד מחלקת גברים מיוחדת "וגם בר, למי שרוצה לשבת ולשתות משהו בינתיים".
ובכל זאת, אנחנו חיים בתקופה שלא ידענו כמותה ואני מניחה שגם השנים האחרונות עם ההתלקחויות בחברה הערבית יצרו מצב בעייתי.
"קודם כל הפעם זה שונה. לא היה לנו אירוע רגיל, זה לא אירוע ביטחוני נוסף אלא מלחמה שהחלה בהפתעה וזה לא עוצר. הסבל מתמשך והסיבות לפילוג הולכות ומתרבות. אבל לשמחתי אנחנו מצליחים לנטרל את הסיבות האלה פה וללוות את האנשים שמגיעים בסך הכל כדי להתכונן לשמחה. את הנערה בת ה־17 שמחפשת שמלה לנשף בית ספר, או את הכלה מאשדוד שלא מוצאת שמלה".
החיבור שלו לעולם האופנה היה מקרי לחלוטין. זאיד בוגר הטכניון בכלל, למד הנדסת תעשייה וניהול, ועבד במקצוע משהו כמו עשרה חודשים ואז טס לארה"ב. "אחותי גרה ביוסטון וביליתי שם קצת. פגשתי הרבה ישראלים שבעיקר עבדו בקניונים ומכרו כל מיני מוצרים מים המלח. אבל בשיטוטים כשחיפשתי מה לעשות, הסתכלתי על כל חברות האופנה הגדולות כמו בננה ריפבליק למשל, על חנויות הענק שלהן, על הצורה שהן מתפעלות אותן וזה קרץ לי".
"בית ספר לניהול אופנה"
אמא שלו שנשארה בישראל רצתה שהבן שלה ישוב הביתה. "היא אמרה לי משפט שחקוק לי עד היום בזיכרון, וזה שאם אתה אדם מצליח אתה יכול לעשות את זה בכל מקום בעולם. בין אם זה בארה"ב ובין אם זה בישראל. וזה נגע לי ללב, וחזרתי לארץ". בתחילת שנות האלפיים עדיין לא היו בישראל מותגים רבים של חברות גדולות, "מבין החברות הישראליות הייתה בעיקר קסטרו שהייתה סוג של מונופול דאז, וכשחיפשתי עבודה במקרה ראיתי משרה והתקבלתי".
זאיד מספר על העבודה במשך מספר שנים ברשת קסטרו: "זה היה בשבילי ממש בית ספר לניהול אופנה על כל המשתמע מכך. ניהלתי בהתחלה סניף בארנה בהרצליה ואחר כך כשהתחתנתי עברתי לגרנד קניון בחיפה כדי להיות קרוב לבית. ולמדתי המון". הדרך לעצמאות קרצה לו די מהר, והוא הבין שכדי להצליח בגדול הוא חייב לעשות את זה בכוחות עצמו ולא כשכיר.
"מה שקרה הוא שהעזתי וב־2005 קניתי עסק אבל היה לי איזה עניין קטן ושולי. לא היה לי כסף לזה, למזלי זה בסוף הסתדר".
איך?
"היינו שישה חודשים אחרי חתונה ושיפוץ בית, ושמתי את כל החסכונות שלי שם. אבל ראיתי את העסק שעסק גם באופנת קז’ואל כהזדמנות לפריצת דרך ועשיית משהו חדש משלי. אז לקחתי מאמא שלי, שהייתה תופרת וילונות, 33 צ’קים דחויים, וכך בעצם קניתי אותו אחרי שכנועים לא פשוטים מול הבעלים שבהתחלה סירב ודרש ביטחונות ובצדק".
קצת יותר מ־12 מיליון שקל הושקעו בקומפלקס החדש שעבר שדרוג משמעותי, וזאיד מתגאה שהוא לא רק איש עסקים מצליח אלא גם בעל חוש אופנתי לא מבוטל שעד לפני שני עשורים, אפילו לא ידע שקיים. "אני מניח שיש לי כישרון לאופנה, או עין. אני אומנם לא מעצב, אבל מכיר את התמהיל המגוון של הקהל הישראלי, של הנשים הישראליות ויודע בדיוק להתאים את הקולקציות הייחודיות שיתאימו באמת לכל מגזר. בנוסף לייבוא השמלות מלוס אנג’לס ומסידני באוסטרליה פתחנו לאחרונה מחלקה ישראלית, שבה עובדים תשעה מעצבים ישראלים ונתנו להם במה מאוד גדולה. הם עושים פה חיל".
ואיך אתה מתמודד עם התחרות של השנים האחרונות והאונליין?
"אנחנו לא יושבים על אותה נישה אלא מוכרים רק שמלות ערב ושמלות כלה. אנחנו גם לא מתחרים בבוטיקים מכיוון שבניגוד לבוטיק שיש בו גג 20־30 שמלות, פה יש אלפי שמלות זמינות בכל מיני טווחי מחירים, סגנונות, מידות וכיוצ"ב. התחרות מאוד קטנה מכיוון שזה תחום מלכתחילה מאוד לא פשוט. תהליך המכירה אורך לפחות שעתיים, המקצועיות הנדרשת מהצוות מאוד גבוהה, ואפשרויות השפע שיש במקום, בואי נאמר שאין מקום בישראל שמחזיק כזו כמות במלאי כי בת 29 זו לא בת 40 וצריך מגוון עצום שייתן מענה בטעם, בסגנון ובתקציב".
אתה רואה שוני בתפיסה? אתה עובד יותר קשה עם נשים מהמרכז?
"אין ספק שיש שוני בקרב האוכלוסיות השונות, סביבת המגורים שאישה גדלה איתה משליכה על הטעם שלה ועל הגישה של הדברים. יש לנו קילומטראז’ של לא מעט שנים עם הקהל הישראלי, אנחנו יודעים להבין ולקלוט, להתאים ולתת את הווייב הנכון, השירות המתאים וגם לקלוע בטעם. קשה לי להאמין שלקוחה תגיע ולא תמצא את עצמה".
ובכל זאת, מה האתגרים והקשיים ביבוא? להפעיל עסק בישראל זה לא פשוט, בטח לא באופנה.
"אני מודה שהקושי העיקרי ואנחנו חוזרים שוב למה שקורה בימים האלה, הוא להביא לקוחות. למקום כזה ענק צריך המון לקוחות ביום. האוכלוסייה הערבית היא רק 20% מהאוכלוסייה הכללית, והטראפיק שלה לא מספיק למקום כזה, לכן אני צריך את האוכלוסייה הכללית הארצית. להביא לקוחה מתל אביב, מחולון, מערד, מבאר שבע, שתיסע עד אליך זה אתגר רציני. אז תביא אחת, שתיים או שלוש, אבל כדי להחזיק עסק כזה צריך להביא עשרות אם לא מאות שייסעו כמה שעות הלוך ושוב, וזה משהו שמאתגר את המערכת כל הזמן. אז נכון, אין תלונות ואנחנו מלאים וזה קורה, ובכל זאת בימים שיש מתיחות זה מאתגר עדיין עוד יותר".
"יותר קל להביא נשים מהצפון"
"זה כבר לא רק הפקטור של המרחק אלא גם הפקטור של היציבות ותחושת הביטחון", מודה זאיד. "אומנם המקום נתפס כישראלי עם כתובת בשפרעם, אבל אני אומר בכנות שיותר קל להביא נשים מהצפון, מחיפה למשל, שרגילות לאוכלוסייה מעורבת, מאשר נשים במרכז בימים כאלה למשל. עברנו תקופות לא פשוטות, עברנו קורונה ומבצעים ותמיד כשיש תקופה של זעזוע זה נרגע ואז השגרה חוזרת. יש אוכלוסיות שצריכות תשתית של שקט יותר מלקוחה שגרה בעפולה כדי להגיע אלינו. זו המציאות. אנחנו חיים במציאות שאני לא יכול להתכחש לה, אבל מה שהיה באוקטובר והאוכלוסייה שהייתה מגיעה בהמונים קצת התקררה. יש פה איזה משבר ואני לא אשקר. אנשים חוזרים לשגרה ויש חתונות ושמחות אבל אנחנו עדיין נמצאים בשגרה שהיא 50%־60% ממה שאנחנו רגילים. ובתקופות שהרכבת מאטה אתה צריך לחשוב איך למשוך את הקרונות יותר מהר, או לפתוח מסלול במקביל".
השאיפה הגדולה שלו היא לפתוח מקום במרכז הארץ. "המחשבה לא נעלמת לי מהראש. אין ספק שיש קהל עצום במרכז שקשה לו להגיע ואנחנו צריכים להנגיש את עצמנו ולהיות יותר קרובים, אבל התפעול והניהול מונעים ממני. תביני, זה לא צוות מכירה רגיל, יש פה מוכרות יותר מבוגרות, עם הבנה ושפה ומקצועיות נדרשת. אנחנו לא בוטיק, אלא משהו בסדר גודל של בתי אופנה גדולים בעולם. אני לא יכול לפתוח 2,000 מ"ר בתל אביב, אבל אמצא בסוף את הפתרון".
מה צריך כדי לנהל עסק בסדר גודל כזה? אני מניחה שזה מעבר לכישרון ניהולי.
"זו לא פנטזיה ולא הבאתי כסף קל והשקעתי אותו. אני בעסקים משנת 2005, ואני מניח שהיכולות שלי התפתחו במהלך השנים האלה. עשיתי גם טעויות בדרך, אבל בגלל שהראייה שלי תמיד הייתה ארצית ולרוחב, מתוך הבנה שאני חייב לשרת כמויות גדולות של אנשים, למדתי תוך כדי תנועה. איך משרתים כמות עצומה של לקוחות, איך מנהלים צוותים גדולים. אני עובד מול ספקים במשך 20 שעות ביום בכל רחבי העולם, וזה לא פשוט. אני מקריב הרבה מהחיים האישיים שלי. אני לא הולך לעבודה, אלא חי את העבודה יום ולילה במיטה והטלפון לא עוזב אותי לשנייה. אני כל יום נרדם כשהטלפון אצלי ביד".
אתה עדיין בעסק יום־יום?
"אני שם כל הזמן. יש לי משרד שקוף שבניתי במקום שבו שדה הראייה פתוח לכל הפינות בעסק. אני רואה את כל צירי התנועה, מי עלה ומי ירד, ומי לא קיבלה שירות. אני לא יכול להרשות לעצמי שמישהי תצא מאוכזבת עד שהיא הגיעה לכאן. לקוחה מרוצה מביאה איתה עוד עשרות, וכך אגב גדלתי בתחום הכלות במגזר היהודי. נשים, שהגיעו ולקחו שמלות והבינו את החוויה והמחיר, והשמלה שבסוף נשארת שלהן, הביאו את כל החברות".
