באתר האינטרנט של קבלן הבניין ראיד עדוי מוצגות תמונות מהפרויקטים שביצע בהצלחה ובמיומנות אצל המשפחות שפר והררי. בימים אלה הוא מבצע פרויקט בבית כנסת בצפון. מדובר באיש מקצוע מוכר ומוערך באזור חיפה והקריות.

אבל משפחת עדוי מגיעה מהכפר הערבי טורעאן שבגליל, ובימים אלה נראה שלא ממש משנה מי אתה ומה הרזומה המקצועי שלך. “המצב קשה לכולנו", עדוי מודה.

"בסופו של דבר אנחנו צריכים לחיות ביחד, ואני מקווה שזאת רק תקופה קצרה ושזה יעבור מהר. אני עובד בסביבות חיפה וכולם מכירים אותי. אני חבר של יהודים, אפילו תורם לבית הכנסת שבו אני עובד, אבל יש אנשים שלא משנה מה תעשה, תמיד יצביעו ויגידו: 'הוא ערבי'. זאת המדינה של כולנו, אנחנו צריכים לשמור עליה, גורלנו קשור אחד לשני".

ביקשת מהעובדים שלך להוריד פרופיל במציאות הנוכחית?

"הם יודעים איפה הם חיים. מסתכלים על העובדים שלי בתור ערבים, אבל אנחנו לא מתייחסים. כמעט אין לי חברים ערבים, כולם יהודים. חיים כמו משפחה. אני מבקר אותם, הם אותי, וכשהילדים מגיעים לגיל 17 וחצי אני שולח אותם להתגייס. אז יש כאלה שזה לא נשמע להם טוב, אבל אני אומר בתגובה שאני שולח את הילדים לצבא מסיבה אחת: כולנו צריכים לשמור על המדינה. צר לנו על מה שקורה".
 

בניין הוא אחד התחומים שבהם לעובדים הערבים יש משקל מכריע בתוצאה הסופית. קבלני הבניין כבר למדו על בשרם שבעתות של מלחמה וסגר, העבודה מתעכבת, הלקוח כועס וההפסד הכספי ודאי. הם גם התרגלו לכך שמדי שנה תנופת העבודה נבלמת בעקבות המצב הביטחוני. בשנה שעברה מבצע צוק איתן עיכב אותם, ואילו השנה זהו גל הסכינאות.
 

בשבוע שעבר החלו פיגועי הטרור לתת את אותותיהם בענף הבנייה, כאשר פורסם כי מתוך כ־37 אלף פועלים פלסטינים רק 20% הגיעו לעבודה. אומנם בינתיים העבודה באתרי הבנייה נמשכת, אבל במשנה זהירות. "יש ערבים שעובדים איתי הרבה שנים", מספר הקבלן יוסי בובליל מאשקלון, שעלה לכותרות בתור הדייר הססגוני מבית "האח הגדול", ומעסיק פועלים פלסטינים.

"אמרתי לבן שלי שעם כל ההיכרות, כשאנחנו יושבים לאכול איתם - כדאי לתפוס מרחק. לך תדע איך המצב ישפיע על המוח שלהם. אמרתי: 'תתרחק, תהיה כמה שפחות איתם עד שהעניינים יירגעו'. הם מתנהגים אותו הדבר, אבל עם כל מה שקורה מסביב, אלוהים יודע".
 

האם הדינמיקה מול העובדים השתנתה לנוכח האירועים האחרונים?

"איתם שום דבר, כאילו הכל בסדר. לפעמים יש אפילו קצת צחוקים כדי לשבור את המתח, אבל אני משתדל לדבר איתם בקיצור וממהר להתרחק".
 

אין רגע דל

החשש הוא לא רק מנת חלקם של המעסיקים היהודים, אלה גם של העובדים הערבים, שרבים מהם פוחדים להסתובב כעת ברחובות הערים פן יותקפו. שאול בנימין, קבלן שיפוצים מזכרון יעקב שעובד כעת ברמת גן ומעסיק פועלים ערבים ישראלים, ראה מחלון הבית שהוא משפץ כיצד המשטרה פושטת על בניין סמוך ועוצרת עשרות שב"חים שעבדו בו. 
 

"העובדים שלי מפחדים", מודה בנימין. "יש קבלני משנה ופועלים שממש שואלים אם בכלל כדאי לבוא. למשל, בחור מבאקה אל־גרבייה שהיה צריך להרכיב לי שיש ברמת גן ממש פחד להגיע. אמרתי לו: 'אל תדאג, לא יקרה כלום'. יש חשש גדול שיעשו להם משהו".
 

אתה לא מפחד מהם?

"אני מפחד רק מאלוהים, מה כבר יכול להיות? אלה אנשים ותיקים שעובדים אצלי הרבה שנים, אבל הוכח שגם זה לפעמים לא ממש בטוח. לכן אני דואג להסתכל מדי פעם לאחור. הרי כל הזמן יש מתח באוויר. זאת לא הרגשה של עם אחד, שנמצא בימים קשים. מרגישים את המחנות, למרות שהעובדים שלי דואגים לדבר בגנות הפיגועים, מדגישים שזה פוגע ביחסים, אבל לך תדע".
 

"הלקוחות יותר חוששים מאיתנו, אבל זה מחלחל גם אלינו", מודה הקבלן שרון סייג. "שואלים מאיפה הפועלים, האם אני באמת מכיר אותם? אני חושב שהמקרה של המחבל שעבד בבזק הכניס את כולם לפאניקה, וכנראה שזה רק יילך ויחמיר. אני אישית מנסה להשרות ביטחון על הלקוחות, ואומר שאני נשאר באזור ויודע מי העובדים".
 

בובליל עובד עכשיו באשקלון, באזור שבו אין רגע דל. אבק הלחימה ברצועה טרם התפוגג, וכבר חששות חדשים מציפים את התושבים. "נכנסה עכשיו מישהי לבית הקפה ואמרה: 'אני מעדיפה את הטילים. אני יודעת שכשיש אזעקה אני מתחבאת, וכשנגמר - אני חוזרת לשגרה. פה אין שגרה, כל היום חיים בפחד'", מספר בובליל.

"תאמין לי שהטילים פחות מפחידים ממה שקורה כעת. זה פשוט נמצא כל הזמן באוויר, מאיים. אתה לא יודע מי יבוא אליך מאחור. ישבנו עכשיו בקפה, וכולם עם הפנים לרחוב. אף אחד לא עם הגב. יושבים בשקט ומחכים".
 

"להחזיר עטרה ליושנה"

בכל פעם שהמדינה נכנסת לעימות אלים, עולה שוב השאלה: למה צריכים להסתמך על עבודה זרה, וערבית בפרט? אולי הגיע הזמן לנסות לעורר את פועל הבניין העברי הרדום ולהחזיר עטרה ליושנה, בכל הנוגע לעבודת הכפיים הוותיקה? "היום אי אפשר להסתדר בלעדיהם, בטח בשלבים הראשונים של השיפוצים והבנייה", טוען סייג. "אולי צריך לשנות פאזה ולקלוט יותר ישראלים בענף. היום יש בודדים, ולא בכל התחומים. צריך לעודד, והמדינה חייבת לעזור בגלל העלויות הגבוהות. חייבים פתרון כדי שלא נצטרך להסתמך עליהם. אני הייתי מעדיף עבודה עברית".
 

"אם יש סגר, יש פגיעה רצינית בענף", טוען גם בובליל. "זה פוגע בתנועה של העובדים, מעכב את התקדמות הבנייה ואת מסירת הדירות. בעבר ניסינו להעביר את הזמן עם סודנים, אבל זה לא התקדם. היינו מעדיפים עובדים ישראלים, אבל הם באים לעבודה ולא לעבוד. אי אפשר להסתדר היום בלי הערבים".
 

בנימין, בעל ותק של 20 שנה בתחום, לא מסכים עם הקביעה של עמיתיו. לדבריו, אם המזמין מעוניין בכך, הוא מתחייב שבאתר תהיה רק עבודה עברית. "רק אתמול נתתי הצעת מחיר לזוג דתי מזיכרון יעקב שהודיע שהוא רוצה עבודה עברית בלבד. אין לי עם זה בעיה", מבהיר בנימין.

"יש מלא פועלים, הכל תלוי בקבלן. אם הקבלן ישלם קצת יותר, אז בעלי המקצוע היהודים הם סופר־טובים ועוסקים בכל: טיח, ריצוף. עכשיו עובד אצלי רצף רוסי, שחבל לך על הזמן. הוא בעל מקצוע מבת ים, ששם את הפועלים הערבים בכיס הקטן. יש לי שני עובדים יהודים, ואני נמנע מלהעסיק עובדים מהשטחים. אני יודע מאיפה להביא, ואולי משלם טיפה יותר".
 

העסקת פועלים ישראלים פירושה מחיר גבוה יותר?

 "יש הרבה שמוכנים לשלם יותר ולהעסיק יהודים. אני אומר להם מראש שאני לא אשלם ליהודי כמו לערבי, הוא תמיד ייקח יותר. הקבלנים משלמים הון תועפות לפועלים. לא צריך להעסיק אותם ביותר משכר מינימום, ואם כבר, אז קצת יותר. זה נהיה מטורף, 500 שקל לטייח? כמה הקבלן ירוויח? אז ליהודי אני משלם יותר. יש לי טפסן מנתניה שאני משלם לו 600 שקל ליום עבודה".