החברה בישראל מתאפיינת ב"קצוות מכים שורשים עמוקים והולכים ומתרחקים זה מזה", כך עולה מהדוח השנתי של מרכז אדוה, מכון לחקר החברה הישראלית הדוגל בגישה כלכלית־חברתית סוציאל־דמוקרטית, אשר מתפרסם היום.
שלמה סבירסקי, מנהל אקדמי במרכז אדוה וממחברי הדוח, אמר: "עולה תמונת המצב של קצה עליון הנהנה מעושר פיננסי וממדיניות מיסוי נוחה, וקצה תחתון אשר כבר בשלב מוקדם של החיים מוצא עצמו במסלול של שערים סגורים. יכולותיה של המדינה להתמודד עם אי־השוויון החברתי־כלכלי הולכות ומצטמצמות. אם אנו חפצים בשירותים אוניברסליים ונדיבים יותר, עלינו להעלות את רמת המימון שלהם".
הדוח סוקר, בין היתר, את השפעות מגיפת הקורונה על אי־השוויון, ומוצא כי אומנם העשירים התעשרו, אבל הרוב לא נהנה מכך. דווקא ב־2020, השנה הראשונה למגיפה שטלטלה את המשק ושהביאה למשבר אבטלה חסר תקדים, המשיכו הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור לגדול - ב־8.5%, והגיעו לכדי 4,406 מיליארד שקל.
החוקרים מסבירים את העיוות: "המשבר הכלכלי גרם לפרטים ולמוסדות להשקיע את כספיהם בשוק ההון ולא בפעילות כלכלית ממשית. בפועל, מרבית הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור מוחזקים בידי העשירונים העליונים, ובעיקר המאיונים העליונים. אומנם למרבית הציבור יש נכסים פיננסיים – קרן פנסיה, קופת גמל, חשבון חסכון וכיו"ב, אולם חלקם של בעלי הון ובכירי המשק העסקי בסך הנכסים הפיננסיים גדול במיוחד".
על פי מחברי הדוח, ההתעשרות של עשירי ישראל עשויה הייתה לחלחל לכלל האוכלוסייה, אילו גדלו המסים שאותם משלמים העשירים בקצב דומה לזה של העושר שלהם, ובכך היו מאפשרים למדינה להשקיע בשירותים שהיא מעניקה לכלל האזרחים. אלא שבעוד הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו בין 2015 ל־2020 ב־31.6%, הכנסות המדינה ממיסוי גדלו רק ב־14.5%.
"כמובן שהעשירים משלמים חלק גדול מן המסים, ובעיקר ממס ההכנסה, אלא שרמת המיסוי בישראל כאחוז מהתוצר היא מן הנמוכות בקרב מדינות מערב ומרכז אירופה החברות בארגון OECD, כשבישראל אין גם מס עושר או מס ירושה", מציינים מחברי הדוח.
מספר התלמידים הנושרים מן החטיבה העליונה, שלא נמצאה עבורם מסגרת חלופית, עמד על 7,243 ב־2018/19 ועל 6,737 ב־2019/20. המגזר החרדי וגם הבדואים בנגב הן שתי קבוצות האוכלוסייה המועדות ביותר לנשירה. אך אם בשנה שקדמה לקורונה רק ל־27% מהתלמידים שנשרו ביישובים הבדואיים היה מענה לימודי כלשהו לעומת 65% מהתלמידים שהיו תחת פיקוח חרדי, ב־2019/20 מצבם של הנושרים הבדואים הורע עוד, ורק ל־15% מהם נמצאה מסגרת חלופית.
נושא בוער אחר שהדוח נוגע בו הוא שוק הדיור בישראל המתאפיין, לדברי החוקרים, ב"בפיצול מעמדי מובהק", שמצדו האחד נמצאים משקי הבית שהכנסתם הגבוהה והונם הרב מאפשר להם לרכוש דירה שנייה ויותר, והם מפיקים לעצמם הכנסה נוספת מתשלומי שכר דירה, המגדילים את הונם עוד יותר. ובצד השני נמצאים משקי הבית שאין בבעלותם דירה והם מתגוררים בשכירות פרטית.
מרבית משקיעי הנדל"ן הם משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יחסית ברמה של העשירון השביעי ומעלה. בשנת 2019 עמד שיעורם על 9.9% בעשירון 7 , על 12.1% בעשירון 8, על 16% בעשירון 9 ועל 33.6% בעשירון העליון. 11.9% ממשקי הבית בעשירון העליון החזיקו בבעלותם שלוש דירות ויותר. בניגוד למצב במדינות מערביות רבות, שבהן קיימת חלופה נרחבת של דיור ציבורי או חברתי, בישראל מרבית חסרי הדירה מתגוררים בשוק השכירות הפרטית, המתאפיין בהיעדר כמעט מוחלט של רגולציה, בחוסר יציבות ובהיעדר פיקוח על גובה שכר הדירה.