לאורך כל השבוע שלפני הנסיעה לפולין לא יכולתי להפסיק לחשוב על האירוע שממתין לי שם. זו הייתה סגירת מעגל מיסטית עבורי. עבורי זהו הניצחון שלנו על הנאצים. להראות להם שאנחנו, היהודים, עדיין כאן, ולא רק כסוחרים כמו בעבר, אלא גם כאנשי רוח ותרבות". 
 
במשך 86 שנות חייו ביים ושיחק שמואל עצמון, מנהל תיאטרון היידישפיל הישראלי, באלפי הצגות על בימות שונות ברחבי העולם. אלא שנדמה כי את ההצגה "אהבה אחרונה", על פי ספרו של יצחק בשביס זינגר, שאותה העלה ביום חמישי שעבר בעיר שבז'שין במזרח פולין, הוא לעולם לא ישכח. כמו גם כל בני משפחתו, שהחליטו לערוך לו הפתעה והמתינו לו בבית הכנסת שבו התקיימה ההצגה.
 

זמן קצר לאחר פריצת מלחמת העולם השנייה הגיעו הנאצים לעיר שבז'שין, שבה התגוררו סבו וסבתו של עצמון. לאחר שריכזו את תושבי העיר היהודים, נכנסו כמה מהחיילים הגרמנים לבית הכנסת המקומי והעלו באש את ספרי התורה שהיו מאוחסנים בו. סבו של עצמון, יחד עם כמה מחבריו, קפצו אל תוך האש בניסיון להציל את ספרי התורה, ונשרפו למוות. מאז, הפכה העיר שבז'שין עבורם לסמל. "העיר שבה הקריב סב המשפחה את עצמו על קידוש השם", כהגדרתם של עצמון ובני משפחתו.
 
לפני כשנה העלה עצמון בפעם הראשונה, יחד עם עוד ארבעה שחקני תיאטרון פולנים מפורסמים, את ההצגה "אהבה אחרונה" בפולין. תחילה בבילגוריי, עיר הולדתו, ולאחר מכן במסגרת פסטיבל "בשביס זינגר" בוורשה. ההצגה זכתה לפופולריות רבה בקרב הקהל הפולני, והאולמות היו מלאים.


שמוליק עצמון בהצגה "אהבה אחרונה". צילום: Piotr Mazurek
 
בעקבות ההצלחה, פנתה לפני כחודשיים חברת ההפקות הפולנית המחזיקה בזכויות על ההצגה לעצמון עם הצעה שגרמה לו להתרגשות רבה. בעיר שבז'שין נערך פסטיבל המוקדש לשפה הפולנית, ואנשי חברת ההפקות הציעו לעצמון לפתוח את הפסטיבל עם ההצגה שלו. "ברגע שאמרו לי כי מדובר בעיר שבז'שין, בה נולד ולאחר מכן מצא את מותו סבי כשקפץ לאש להציל ספרי תורה, אמרתי להם 'אני מגיע'. ביקשתי מהם להמשיך בהכנות להעלות את ההצגה במסגרת הפסטיבל, והתרגשתי מאוד", מספר עצמון ל"מעריב המגזין". אלא שההפתעה האמיתית הגיעה מספר שבועות מאוחר יותר. "שבוע לפני פתיחת הפסטיבל התקשרתי למארגנים ושאלתי היכן בדיוק תתקיים ההצגה", הוא מספר. "התשובה הייתה 'בבית הכנסת'. נותרתי המום. אמרתי לעצמי: 'לשחק את ההצגה בדיוק בבית הכנסת שבו מצא סבי את מותו בנסיבות טרגיות כאלו יהיה לי קשה מאוד'. פחדתי שהלב שלי לא יחזיק מעמד מרוב התרגשות, אבל אמרתי להם 'בואו ננסה'. לאחר מכן, במהלך כל השבוע, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. ההתרגשות הייתה עצומה".
 
הצגה כפולה בשבז'שין
 
עצמון הגיע לשבז'שין בשבוע שעבר. הוא הזמין להצגה את אחיו, יוסי וירצר, המתגורר בפולין כבר 12 שנים ומנהל את מלון "הולידיי אין" בקרקוב. אלא שהאירוע הלא שגרתי לא הותיר גם את וירצר אדיש, וזה החליט להפתיע את אחיו ולהטיס לפולין את בני משפחתו המורחבת של עצמון. אגב, השניים נושאים שמות משפחה שונים, לאחר שעצמון התבקש במהלך לימודי התיאטרון שלו בצעירותו לשנות את שמו מ"וירצר" ל"עצמון" על מנת לאמץ לעצמו "זהות יותר ישראלית". וירצר, הלוקח חלק בראיון המשותף, מסביר: "החלטתי שאם כבר מתרחש אירוע כזה של סגירת מעגל מרגשת, אני רוצה להביא לפולין את כל המשפחה. אני ושמוליק דור שלישי לשואה, והחלטתי להביא לכאן את הבן שלי ואת נכדי, שהם דור רביעי וחמישי. זו מבחינתנו התשובה הטובה ביותר לנאצים שניסו להשמיד את היהודים כאן".
 
ביום חמישי שעבר עלתה ההצגה. בית הכנסת בשבז'שין, שנבנה מחדש לאחר שנשרף במלחמה, היה מלא במאות צופים. צעירים ומבוגרים כאחד, שהגיעו לצפות באירוע ההיסטורי. למרות ההתרגשות העצומה שניכרה בו, הצליח עצמון להרשים את הקהל והעביר את ההצגה בת השעתיים בשפה הפולנית בהצלחה גדולה. תעיד על כך העובדה שבמשך דקות ארוכות עמד הקהל המקומי על הרגליים ומחא כפיים תוך שהוא מסרב לאפשר לעצמון לרדת מהבמה. אי אפשר היה לפספס את ההתרגשות העצומה שעברה בגופו של עצמון על הבמה ואת העיניים הנוצצות שלו. גם ביציאה מבית הכנסת, ניתן היה לשמוע בשיחות הפרטיות בין האורחים עד כמה הם נהנו מההצגה ועד כמה היה מדובר גם עבורם באירוע לא שגרתי.
 
אלא שאם אחרי ירידתו מהבמה חשב עצמון שכאן הסתיים אחד הערבים המרגשים בחייו, מספר דקות מאוחר יותר חיכתה לו הפתעה נוספת.
"לאחר ההצגה קיימתי מפגש עם חלק מהקהל, על מנת לענות על שאלות", הוא מספר. "לפתע הגיע אלי אחד מהמארגנים ושאל האם ניתן לקיים הצגה נוספת עוד באותו הערב. הייתי מאוד מופתע, דבר כזה לא מקובל בישראל. שאלתי אותו מדוע, והוא אמר לי כי 'יש ביקוש עצום. הכרטיסים להצגה נמכרו במהירות ויש עוד הרבה מאוד אנשים בחוץ שמבקשים לראות את ההצגה'. אמרתי לו כי עבור שבז'שין אני מוכן לעשות זאת. רק שייתנו לי לנוח שעה אחת לפני ההצגה הנוספת".
 
וכך, בשעה 11 בלילה, מצא את עצמו עצמון שוב על הבמה במרכז בית הכנסת למשך שעתיים. ההפתעות שציפו לעצמון באותו לילה, מסתבר, לא הסתיימו. "מדובר בהצגה עם המון הומור, ובהצגה הראשונה הקהל צחק המון", הוא מספר. "בהצגה השנייה, הקהל שהיה מורכב ברובו מצעירים, פשוט שתק לאורך כל ההצגה. לא צחוקים, לא מחיאות כפיים. לא הבנתי מה קורה וכבר חשבתי שאולי משהו לא בסדר. לאחר ההצגה הגיעה אל מאחורי הקלעים מאיה קומורובסקה, אחותו של נשיא פולין היוצא ברוניסלב קומורובסקי, שהיא שחקנית תיאטרון פולנייה מפורסמת. היא הרעיפה עלינו מחמאות עצומות. שאלתי אותה מדוע הם לא צחקו בהצגה, והיא ענתה כי 'זה היה כל כך משכנע, עד שחשנו כי אנחנו מציצים לחייהם של היהודים, ולא היה לנו נעים לצחוק'. גם במפגש לאחר ההצגה אמרה לי בחורה צעירה כי 'זו הפעם ראשונה שראיתי יהודי, וראיתי חיים יהודיים על הבמה. לכן לא חשתי בנוח להפריע במהלך ההצגה'".
 
אהבה ושנאה בפולין
 
בדרכו החוצה מבית הכנסת עצר את עצמון אחד מהצופים בהצגה, עם שאלה לא צפויה: "תגיד, העובדה שאתה על הבמה יחף ומוזנח, האם זה בגלל שכל היהודים הם כאלו, או שזה חלק מההצגה?". עצמון, כדרכו, עצר והסביר לצופה בסבלנות כי מדובר בסך הכל בדמות שאותה הוא מגלם במחזה.
אמרת כי מדובר עבורך בסגירת מעגל. תאר לי את התחושות שלך מיד אחרי ההצגה, כאשר ראית את הקהל הפולני מריע לך, בדיוק באותו מקום שבו איבדת את סבך לפני 70 שנה.
 
"זו הייתה החזרה שלי לילדות כאן. הביקור הזה גם נתן לי את הזהות האמיתית שלי כאמן יהודי מישראל. כאשר התהלכתי ברחובות שבז'שין זו הייתה תחושה שונה לחלוטין מאשר ללכת ברחוב בישראל. היום אני מרגיש יהודי עם זהות מלאה. חשוב לי להדגיש גם כי עבורי שמירת תרבות היידיש היא הדרך לשמר את זיכרון השואה. כל עוד היידיש קיימת, השואה לעולם לא תישכח".
 
קיבלת גם תגובות שליליות על ההצגה? מישהו שלא אהב את העובדה כי שחקן תיאטרון יהודי חוזר לעיר שבה התגוררו אבותיו בפולין ומעלה שם הצגה?
"למען האמת, כן. בשנה שעברה העלינו את ההצגה בבילגוריי, עיר הולדתי, ושם ביקשו מאיתנו המארגנים לא להדגיש ולעסוק בזהות היהודית שלנו באופן מופגן. לכן השנה הנושא של היהדות שלנו, של שחקן יהודי החוזר לעיר אבותיו, הייתה משנית. ביקשו מאיתנו שלא לעסוק בנושא היהדות שלנו מעבר לצורך".
 
גם וירצר, אחיו של עצמון, רואה בהצגה בשבז'שין סגירת מעגל משפחתית. "בצעירותי לא חלמתי שאמצא את עצמי בפולין", הוא אומר. "אני עדיין זוכר את אמא שלי לא מוכנה לשמוע את השם 'פולין' בבית. היום אני מנהל כאן מלון יוקרתי, והעובדים שלי קוראים לי 'בוס'. איפה היית יכול לראות לפני 70 שנה יהודי שהעובדים הפולנים שלו קוראים לו 'בוס'? כאן חלק גדול ממשפחתנו נספה, והיום אנו מתהלכים כאן כיהודים גאים. אסור לנו לשכוח, אבל מותר לנו לסלוח לדור השני של הפולנים. הם לא אשמים במעשים שביצעו חלק מאבותיהם. אני מתגורר בפולין כבר 12 שנים, ואני חש כי יש אצל הפולנים תחושה של געגוע לתרבות היהודית שנעלמה. יש גם התפתחות של התרבות היהודית שחוזרת לאט לפולין".
 
מי שקצת חולקת על שני האחים היא הניה, אשתו של עצמון, שלוקחת גם היא חלק בראיון המשותף. גם הניה עצמה נולדה בפולין, בעיר סאנוק, אבל בניגוד לבעלה היא אינה ממהרת לסלוח לפולנים על המעשים של חלקם בשואה: "אני מבינה את החשיבות של הנושא עבור שמוליק ומעריצה את הכוחות שלו לחזור לכאן ולהעלות את ההצגה. זה מראה על הגדולה של הלב שלו, לחזור למקום שבו סבא שלו מת בצורה טרגית ולהעניק לפולנים את ההצגה כאילו היו יהודים. אני לא הייתי מסוגלת לעשות זאת. אני הייתי בת 7 כשעזבתי את פולין ועדיין זוכרת את התלמידים בכיתה א' צועקים לי: 'יהודייה מצורעת, סעי לפלסטינה'. זה נשאר אצלי בלב, ואני לא מאמינה לפולנים מאז. יחד עם זה, אני מבינה שיש צורך לסלוח לדור הצעיר של הפולנים, הם לא אשמים".
 
עצמון מספר כי בעקבות ההצלחה של ההצגה הוא מתכוון להמשיך ולהעלות אותה בערים אחרות בפולין: "כבר פנו אלינו ממקומות שונים בפולין והתעניינו באפשרות להעלות את ההצגה גם אצלם. אנחנו מתכוונים להעלות אותה בוורשה, ואני מקווה שנעלה אותה גם במוזיאון החדש לתולדות יהדות פולין שם. גם בעיר זמושץ' נופיע בקרוב, ואני מאוד רוצה גם להביא את הצגת היחיד של בתי, ענת עצמון, לתיאטראות בפולין".