נדמה שכל חייה כיוונה את עצמה עדי ארד (38) לבמה ולמשחק: החל מלימודים במגמת התיאטרון בתיכון "חוגים" בחיפה, דרך להקת צבאית, לימודים ב"בית צבי", לימודי מחזות זמר בניו יורק, ועד לתפקידים שונים שהיא מגלמת מאז, בהצגות כמו "גטו", "הם יורים גם בסוסים", "שיגעון באופרה", "תעלת בלאומילך" ועוד - אפילו במחזמר כמו "101 כלבים דלמטים" (שם החליפה את חנה לסלאו כקרואלה דוויל). במקביל היא מעבירה סדנאות משחק, מדבבת וכמובן מבליחה מדי פעם על המסך הקטן ("חיפזון וזהירון", "מותק של יום הולדת") והגדול ("דונה גרציה").

לא מזמן מצאה את עצמה מחליפה במהירות הבזק את אנדראה שוורץ ב"נשוי במנוסה", קומדיה חדשה של הקאמרי, שביים אלון אופיר, לצדם של חיות במה נוסח שמואל וילוז'ני, לימור גולשטיין, נדב אסולין, עידו מוסרי, אלי גורנשטיין, עמית רייס ואיוון לוריא.

במרכז "נשוי במנוסה" נמצא ג'ון סמית (וילוז'ני), נהג מונית נורמטיבי לכאורה שחי בלונדון, שמאחוריו מסתתר סוד: הוא נשוי לשתי נשים (גולדשטיין וארד), ואף אחת לא יודעת על האחרת. לילה אחד הוא מתאשפז בחדר מיון, ואז הוא מסתבך במסכת שקרים, כדי לתרץ את מעשיו ולמנוע מנשותיו לגלות את מעלליו.

"קיבלתי, ללא ספק, קאסט שהוא מתנה לכל שחקן", קובעת ארד. "לפעמים אני מרגישה ממש כמו בקייטנה, עם כל הצחוקים מסביב. בעיקר כשעולים לוואן

ונוסעים ברחבי הארץ עם ההצגה הזאת".

לפני כמעט שנה ילדת את בנך הבכור, והנה מדי ערב את רצה מהצגה להצגה. קצת מטורף, לא?
"ילד זאת ההפקה הכי גדולה של החיים, ואני מאמינה שאמא מאושרת שווה ילד מאושר. אני לא אגיד שזה לא קשה, אבל יש דרכים להסתדר. אישי האהוב נמרוד הוא בייביסיטר במקרה הצורך. פרט לכך, ההורים שלנו עוזרים. אם צריך, אמא שלי מגיעה מחיפה אפילו פעמיים בשבוע. הקאמרי הוא בית עבורי בשנים האחרונות, וזאת אולי הסיבה ששיחקתי ממש עד סוף חודש תשיעי. למעשה, קיבלתי ציר מקדים על הבמה, בזמן ההצגה 'שיגעון באופרה'. פתאום, בזמן דיאלוג עם דביר בנדק, הפסקתי לדבר. למזלי הוא אלתר את התפקיד של שנינו ויצאנו מזה איכשהו".

נראה שהשיא שלך עוד לפנייך.
"יש משהו בלהיות שחקנית, שתמיד משאיר אותי ילדה חולמנית. יש הבדל בין לפרוץ לרגע דרך תוכנית ריאליטי, או הרצון להיות מפורסם בכל מחיר, ובין לבנות דרך שיצוקה בבטון. בחרתי בדרך השנייה – היצירתית, וללא ספק המאתגרת".

אחרי שיצאת מ"בית צבי", חשבת שתחזיקי מעמד כל כך הרבה זמן על הבמה?
"גרי בילו ז"ל אמר לי פעם: 'אם את עדיין במקצוע עשר שנים אחרי בית ספר למשחק, תבואי, תלחצי לי את היד, ואגיד לך שאת שחקנית'. לצערי, בדיוק אחרי עשר שנים מאז שסיימתי את 'בית צבי', הוא נפטר ולא הספקתי לעשות את זה. בסך הכל הגשמתי הרבה מהחלומות שלי. אני מאחלת לעצמי להמשיך ולשחק בתיאטרון. עם זאת, כמו כל שחקן, אני דואגת לפרויקט הבא שלי. בימים אלה לדוגמה אני משתתפת בסרט עצמאי בשם 'אה הא בה' של הבמאית אנה סטפן, שמדבר על חוויית החרדה ופוסט־טראומה. אם כבר נוגעים בזה, מה שאני שמחה לפספס בערבים כשאני לא בבית הן החדשות. כולנו חיים במדינה הזאת עם תסביך אחד גדול, והחדשות שמשדרים לנו מביאות את המציאות ללא פילטרים ומכניסות אותנו לחרדה מתמדת לעתיד הלא ברור".

מה בכל זאת חסר לך?
"אני הכי מתגעגעת לשחק במחזמר ולבטא את הפן המוזיקלי שלי. דרך המוזיקאי רועי דהן חזרתי לפסנתר, ואני עובדת לאט ובזהירות על אלבום משלי. מה שכן חסר לי זה לקבל תפקיד טוב בסרט קולנוע איכותי, ובכלל, להיות יותר על המסך".

מה החלום הכי גדול שלך?
"אחד החלומות הכי כמוסים שלי הוא למצוא פלטפורמה לשתף פעולה עם אבי, חנן ארד, יוצא להקת חיל הים המיתולוגית. היום הוא כבר לא מתעסק בענייני הבמה, אבל בנשמתו הוא קומיקאי וזמר מופלא".