אני אדם חילוני לגמרי. גדלתי באפיקורסיות מוחלטת, שבה נחשפתי לבית כנסת רק בעלייה לתורה. בשבתות הייתי ונשארתי צרכן מסור של חשמל ודלק. בקידוש לשבת של המשפחה המסורתית של אשתי אני מרגיש עד היום כמו תייר, אחרי 20 שנה. האמונה הפנימית שלי, וליתר דיוק - חסרונה - לא השתנו במאומה עם הזמן. אני לא מתקרב ולא מתחזק, והמפגשים המעטים שהיו לי עם הממסד הדתי ודאי לא תרמו לשינוי המצב הזה. אם כבר, אני מעדיף את שירותי הדת שלי בגרסתם הרפורמית והידידותית למשתמש - כמו שני טקסי בר המצווה שערכתי לבני הגדולים.

אבל באותה נשימה, אני גם אדם יהודי לגמרי. ברמה הלאומית, המסורתית. היהדות היא חלק חשוב בהגדרה העצמית שלי. מרגיש כמו חוליה בתוך גוף ענקי, ארוך כאורך הגלות - פלוס בית ראשון ושני כמובן - שאני חלק בלתי נפרד ממנו. לטוב ולרע, אגב. לא משום שאנחנו “עם סגולה", אלא כי אנחנו עם עתיק וקשה עורף, ששרד כנגד כל הסיכויים. והעובדה שאני חי בארצו המקורית והקדומה של העם הזה עדיין מרגשת אותי. אתם יכולים להיות ציניים עד מחר, אבל כל ידיעה על חתיכת חרס מתוך כד יהודי קדום שנמצא באתר חפירות בטיז אל־נבי תגרום לי להקליק. כי זה נס. כי הסיפור של העם היהודי ששב לארצו הוא ההרפתקה הכי מרגשת של העידן המודרני.

והסיבה היחידה לכך שהעם הזה, שחלק ניכר ממנו היה חילוני בעליל, חזר דווקא לפיסת הארץ הקשה והבעייתית שאנחנו מתבוססים בה, הייתה היהדות. בלעדיה אין שום טעם למאבקים העיקשים שאנחנו מנהלים כבר 70 שנה. ולכן אני מקבל באופן טבעי ביטויים חיצוניים וטקסיים של יהדות שנכפים עלי מטעם המדינה, כמו השבתת המשק ביום כיפור או סגירת עסקים בתשעה באב, שיחול השבוע. וכשאני רואה את המדבקות הממלאות את תל אביב ומכריזות בחגיגיות ש"בית עסק זה פתוח בתשעה באב" זה מצער אותי מאוד. כי מדובר לא רק במועד דתי אלא גם בתאריך לאומי חשוב. יום החורבן. מעניין אם החילונים הנאורים, שחשים בצורך כה עז לשבת בבית קפה גם בתשעה באב, היו מזלזלים כך גם אם היו מבקרים במדינה אירופית, ומגלים שהכל סגור בגלל יום שנה לאסון לאומי.

כנראה שלא. כי לצד ההקצנה במחנה החרדי, שמתאפשרת באופן טרגי בגלל המבנה הפוליטי של ישראל שמעניק להם כוח מוגזם, הולך ומתפתח פה מחנה קנאי הפוך. של חילונים חרדים. כאלה שייסדו את דת ה"הדתה". הם יהפכו אבן על אבן לא כדי לחשוף חרסים יהודיים קדומים חלילה אלא כדי להוכיח שוב ושוב את התיאוריה האפוקליפטית שלהם בדבר התחרדותה הקרבה של ישראל, הפיכתה למדינת “יהודה", קץ החזון הליברלי של מייסדיה ועוד ועוד. הגורמים האלה יקפצו בחדווה על כל התבטאות הזויה של רב או מודעת הפרדה שנתלתה בבסיס צבאי כדי להוכיח את טענתם. הם יתפלצו למראה סוכה שמוקמת בגינה ציבורית (סיפור אמיתי, שקרה באבן יהודה), אבל יחייכו באמפתיה למול עץ אשוח בדרום תל אביב.

מאמיני ה"הדתה" לא פועלים בחלל ריק, כמובן. יש לא מעט גורמים דתיים שמנסים לכפות את אמונתם על הציבור החילוני, ואסור לוותר להם. אבל השאלה היא מהי מטרת היסוד. לאן רוצים להגיע. האם יש רצון אמיתי לייצר מכנה משותף, שיצריך גם ויתורים מכל הצדדים, או שהליברליות נעצרת ברגע שצריך להתחשב גם במישהו ששונה ממך; והאם יש הסכמה בסיסית, מקדמית, על כך שישראל היא מדינה יהודית באופיה, או שהמטרה היא לייצר כאן מדינת כל אזרחיה מדומיינת (שבשבילה - בלי ציניות - באמת אין טעם להצטופף ולהילחם כאן. בואו נחזור להיות יהודים נודדים ונתפזר ברחבי אירופה. יש יופי של סיילים עכשיו).

אני מתקשה לסבול את הרבנים הקיצוניים, שהופכים את הדת למשהו מרוחק ושנוא. אבל מתרעם לא פחות על נביאי ה"הדתה", שמכתימים באופן אנוש את שמה של החילוניות הישראלית האמיתית.