בשבוע שעבר התקיימה הופעת איחוד של להקת טאטו, אבל החגיגיות המוזיקלית (המוצדקת) התפוגגה - חלקית לפחות - בגלל דיון ציבורי שקרא להחרים את המופע עקב השתתפותו של חבר הלהקה יובל מסנר, מוזיקאי שבסוף שנות ה–80 הורשע באונס ונידון לחצי שנת מאסר בפועל.

הרשתות החברתיות הוצפו בדרישות נוקבות להחרמת המופע, ועד מהרה גם ערן צור - החבר הידוע ביותר מתוך ההרכב - הפך לכתובת לקריאות נאצה, אחרי שסירב להתייחס לקמפיין החרם. הוא הוגדר כ"מחבק אנסים", “מלבין עבר שחור" ועוד.

העיתוי של המתקפה הזו ממחיש היטב את הגחמתיות של טרנדים ברשתות החברתיות. מסנר מוסיף לעבוד כמוזיקאי פעיל מאז שחרורו (כלומר, יותר מ–25 שנה), כולל שיתופי פעולה רבים עם ערן צור וחברת טאטו אלונה דניאל (הם אפילו יצרו יחד אלבום, תחת השם “רביעיית מסנר").

אבל בואו נניח שהאיחוד של טאטו היה אירוע שזכה לפרופיל גבוה במיוחד, ומכאן הקאמבק של קמפיין אנטי־מסנר. זה לא העניין המרכזי. הסיפור כאן הוא שבאצטלה של ערכים “ליברליים", רגישות חברתית ואהבת אדם, עורכים משפט שדה למישהו שעשה מעשה חמור לכל הדעות, אבל כבר נשפט וריצה את עונשו. בשם הזעם הקדוש, שמזין את הרשתות החברתיות, אפשר להתעלם מערכים סוציאליים בסיסיים כמו שיקום, למשל.

התליינים הווירטואליים של מסנר מיקדו את קצפם בעונש הקל יחסית שקיבל, חצי שנת מאסר, ולמעשה טענו שהאיש לא נענש מספיק כדי לזכות באותו “טיהור". ועל כך יש לי שתי תשובות, שונות בתכלית. ראשית, הוא נענש בריבוע. לאורך מרבית חייו הבוגרים מסנר מתהלך עם תווית מהבהבת של “אנס" מעל הראש (וזה בסדר. כך ראוי). אין צורך להסביר את ההשלכות. בפן המקצועי הוא אומנם עובד כל השנים, אבל ללא ספק נדחק ממעמד של עילוי בתחילת הדרך למישהו שמשתמשים בשירותיו כמעט בחשאי. זה הוגן והגון שאדם משלם על חטאיו. אבל מה עם הזדמנות שנייה? והאם העובדה שמישהו הולך להופעה של טאטו גורעת מהידיעה שלו שמסנר הוא אנס מורשע?

תשובה שנייה לטענת העונש הקל, לכאורה, היא שמדובר בהחלטת בית משפט. לפני הרבה שנים ערכתי התמחות בהרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועסקתי יותר משנה בעיקר בעבירות מין. כך למדתי על המורכבות הגדולה של עבירות כאלה, ועל היחס הקפדני והרגיש של בתי המשפט, ששונה מאוד מהטיעונים הפופוליסטיים שמופנים כלפיו בנושא.

אבל גם בלי קשר לניסיון שלי, לבוא בטענות לגזר הדין זה למעשה להביע אי־אמון במערכת כולה. במה שונה מישהו שתוקף את קולת העונש של מסנר ממתנחל שטוען שבית המשפט מתנכל אליו מטעמים פוליטיים? האם הקוראים לחרם, שציטטו קטעים מתוך פסק הדין, ראו את כל תיק הראיות, ועמדו על מגוון השיקולים של בית המשפט?

מובן שלא. אבל אני נותן להם קרדיט מוגזם של סקרנות. כי בעידן הנוכחי, זה של תלייני המקלדת ה"ליברליים", עובדות ומורכבויות הן עניין אזוטרי. העיקר הוא להצטייר כרודף צדק הנלחם בעוולות. זה מסדר לך המון לייקים, וגם כתבות שער בביטאונים “ליברליים" כשלעצמם.

האירוניה היא שבשם אותו צדק, אנשים מתנהגים באופן כוחני וחסר רגישות לחלוטין. ע"ע מדיניות החרמות (או בביטויה הפייסבוקי, אנפרנד), שהפכה כאן לבון–טון. ברי סחרוף, מוזיקאי שבמשך עשרות שנים היה מיקירי השמאל, העז להופיע בהר חברון וזכה לתנועת חרם משלו. גדי טאוב, היסטוריון הממוקם במרכז המפה הפוליטית אבל מעז להתנגח בחוגים הפוסט־מודרניסטיים, הוא כבר מזמן אויב הקדמה. ועוד ועוד.

חרמות וחוסר סובלנות כלפי אנשים שחושבים באופן שונה ממך הם עניין חוצה אידיאולוגיות. תמצאו אותם, במידה דומה, בימין ובשמאל, בקרב דתיים וחילונים. אבל יש הבדל חשוב אחד. שואלים אותי לא פעם מדוע בטור הזה אני תוקף בעיקר את חוגי השמאל, אלה שבקרבם גדלתי. התשובה היא שכשאנשים “ליברליים" ו"נאורים" מתנהגים באופן הכי קנאי וחסר סובלנות, הם חוטאים בהתייפייפות ובצביעות. והצביעות הזו, מודה, היא שמקוממת אותי במיוחד.

על הסכין

 1. בינתיים, בארצות הברית, השחקנית רובין רייט נשאלה בראיון על קווין ספייסי, הקולגה שלה שנאשם בהטרדות מיניות, ואמרה ש"לכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה". מאידך, בוטלה השתתפותו של סטיב באנון, האסטרטג של טראמפ, בכינוס של ה"ניו יורקר", לאחר שאורחים חשובים איימו להחרים אותו. כך שלא המצאנו כלום.

2. בסקר שהתפרסם ערב ראש השנה, עולה כי 89% מהישראלים מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם. כך שייתכן שכל ה–11% הנותרים הם אלה שמאכלסים את הפיד שלי בפייסבוק. וברצינות, מדהים כל פעם מחדש לגלות את הפער בין הפיד הזה, שמקנה לך תחושה של קבוצת התייחסות מייצגת, ובין החיים עצמם.

3. “סובורה" (נטפליקס) היא סדרת פשע איטלקית מעולה, שפועלת לפי נוסחה שכבר עבדה בהצלחה בסדרות איטלקיות כמו “גומורה". חיבור צבעוני, נוטף מתח ואלימות בין פושעים, פוליטיקאים, נשים יפות ואנשים רגילים שנקלעים לעין הסערה. כאן מדובר בשלושה צעירים שונים לחלוטין מרומא, שנאלצים לפעול יחד מאינטרס משותף.