חלפו כבר למעלה משבועיים מאז עצר העולם את נשימתו, עת הנסיך הארי ואשתו הלוהטת מייגן מרקל הודיעו על עזיבת בית המלוכה הבריטי לטובת קנדה (קנדה?!), ודומה כי העולם מסרב להירגע. ולא רק בבריטניה עצמה, או ברחבי חבר העמים, אלא אפילו בקולוניה הנשכחת והמרוחקת שבפלסטינה. ולא רק במדורי רכילות אזוטריים, אלא גם על במות מרכזיות, ע"ע החיקוי ב"ארץ נהדרת". ולא רק בקרב אנשים שטחיים ומכורים לטלנובלות, אלא גם אצל כותבים שמחזיקים מעצמם עמוקים כמו סחבק.

וזאת האמת. כי עם כל הציניות שלי, אודה שגם אני מחפש מדי יום ידיעות טריות על אופרת הסבון הכלל עולמית הזו. והשאלה היא למה. מה לי, מה לנו, ולדוכס מסאסקס. ואיפה זה לעזאזל סאסקס.

הארי ומייגן. gettyimagesהארי ומייגן. gettyimages

התשובה הבסיסית היא שאנגליה היא לא עוד מדינה. ההיסטוריה והתרבות שלה נטועות כל כך עמוק בקרב כל בן תרבות, לפחות בחצי המערבי של הכדור, עד שבמובן מסוים כולנו עדיין נתיניה. כשהכדורגלן משה סיני נשאל פעם מהם תחביביו פרט לכדורגל, וענה “כדורגל אנגלי", הוא זכה לקיתונות של בוז, אבל בעצם תמצת יפה את העניין. יש משהו בכדורגל אנגלי, מוזיקה אנגלית, תיאטרון אנגלי וכו' שעומד בפני עצמו. והוא מוסיף להוות סוג של דוגמה ומודל עבור המונים מחוץ לבריטניה. וזה תופס גם לגבי בית המלוכה. מתי בפעם האחרונה התעניינתם במלך בלגיה? (קוראים לו פיליפ, הוא מרכיב משקפיים, ויש לו ארבעה ילדים. שמחתי לעזור).

בישראל הזיקה האנגלופילית חזקה במיוחד. גם בגלל תקופת המנדט הבריטי, וגם הודות לימיו הראשונים של הערוץ הראשון, שהתבטאו בסגידה למוצרים טלוויזיוניים עם מבטא אנגלי. הפתיח שלthames tv, עם הביג בן וגשר לונדון משתקפים בנהר, ליווה כל ישראלי בשנות ה־70. מה שמוביל להסבר הבא, לשאלת טירוף בית המלוכה.

הנסיך הארי והדוכסית מייגן מרקל עם התינוק. צלם : דומיניק ליפינסקי/AFPהנסיך הארי והדוכסית מייגן מרקל עם התינוק. צלם : דומיניק ליפינסקי/AFP

בעשור האחרון יש בליץ של ממש בסדרות ובסרטי קולנוע פופולריים שמתמקדים בשושלת הבריטית. ראשונה במעלה היא כמובן “הכתר", של נטפליקס, שעוסקת ישירות במלכה אליזבת, אבל גם בקולנוע יוצאים ללא הרף סרטים כמו “נאום המלך", “המועדפת", “מרי מלכת הסקוטים", “המלכה", “נערת בולין האחרת" ועוד ועוד. וכל אלה מסייעים בהשארת המותג סקסי ורלוונטי להפליא. כמובן שגם כאן מתעוררת שאלת הביצה והתרנגולת. למה, מלכתחילה, יש עיסוק קולנועי כל כך אובססיבי בתככי בית המלוכה, שנדמים כל כך שונים ומרוחקים מהחיים המודרניים.

וזה מה שמוביל להסבר המהותי ביותר לטעמי לאותה אובססיה. אם תשילו מהגיבורים את השמלות היקרות, הגינונים המלכותיים והתארים המפוצצים, תקבלו מערכות יחסים אנושיות שכמעט כל אחד יכול להזדהות איתן. רק שהן מתרחשות בווליום סופר־גבוה, ובתפאורה גדולה מהחיים.

בית המלוכה הבריטי מצליח כבר מאות שנים לספק כל אלמנט אפשרי ועסיסי של סיפור טוב. לא פלא ש"ריצ'רד השלישי" של שייקספיר הוא עדיין סחורה חמה בכל תיאטרון. והפאזה הנוכחית בהחלט לא מאכזבת. יש כאן זרה - אמריקאית וחצי שחורה - שמערערת את היציבות והשמרנות של המוסד. היא נשואה לנסיך בעל עבר התנהגותי מפוקפק, שהוא עצמו בן לאם שבהרבה מובנים מזכירה את אשתו. גם היא נתפסה כזרה וכלא ממושמעת בידי אותם אנשים שמעקמים היום פרצוף למייגן, עד לסופה הטרגי. ועל כל אלה ניתן לבזוק עוד תופינים, כמו מערכת יחסים מרתקת בין שני אחים. אחד “מוצלח", והשני “בעייתי". או שתי גיסות, המרצה והייצוגית, למול היוקו אונו של בית המלוכה. תוסיפו לקדירה סבתא שתלטנית, שרואה את מפעל חייה קורס דווקא בערוב ימיה, אבא חדל אישים ועוד ועוד, ותקבלו סיפור נפלא שיכול לדבר לכו־לם. בייחוד כשכל הלבה הזו מבעבעת מתחת לאיפוק הבריטי קפוץ הישבן.

והאמת היא שהעובדה שה"מגזיט" תופס כותרות ראשיות במקום עוד דיון באיום האיראני היא הגיונית מאוד, ובעיקר נורמלית. כי בחיי היומיום של כולנו, מערכות יחסים, משפחה ומעמד תופסים מקום מרכזי הרבה יותר מענייני אקטואליה. ואם אפשר לחזות בהשתקפות שלהם, רק זוהרת ולוהטת בהרבה, לא פלא שאנחנו צורכים אותה באובססיביות. 

מייגן מרקל, הנסיך הארי. Getty imagesמייגן מרקל, הנסיך הארי. Getty images

על הסכין

1. בהקשר הזה, מרתק לגלות עד כמה ההיסטוריה של האימפריה הבריטית עדיין רלוונטית. הקנדים, כך עולה מהדיווחים, אינם מעוניינים במיוחד בזוג המלכותי שרוצה להתגורר אצלם. והסיבה היא שאף גורם של המלכות הבריטית לא התגורר מעולם במדינה, מושבה בריטית לשעבר, עובדה המהווה גאווה גדולה לתושביה. לך תבין.

2. אני מתקשה לגשר בין אנשי הציונות הדתית שאני מכיר - סובלנים, נאורים, בעלי שכל ישר - ובין המנהיגים שלהם. ע"ע הרב רפי ושות'. ואני תוהה אם הנאמנות שלהם למגזר גורמת להם להצביע לאנשים שלא באמת מייצגים אותם, או שאני פשוט מכיר את המעטים שחושבים אחרת, ומרבית חובשי הכיפה דומים למנהיגיהם.

3. "קיבוצניקים" של הוט זכתה לכמה ביקורות ארסיות במיוחד, אבל לטעמי היא ממתק חביב מאוד במסגרת המשודרגת של דרמה יומית. והיא עובדת, כי מעבר להווי, לעלילות השוטפות ולשחקנים המצוינים, הסדרה יושבת על אמת כואבת, של מוסד ישראלי שהפך מאצולה אמיתית לבית חרב ועגום. והאמת הזו מקנה לסדרה ערך מוסף.