לאן נעלמו הצבעים? הסכנה בעיצוב מינימליסטי ומות הפרטים הקטנים

בשנים האחרונות נראה כי המרחב הציבורי הפך למשעמם יותר ושמח פחות. הבניינים הפכו למודרניים, חד גוניים, קרים והבנייה האירופאית הקלאסית עם הפיתוחים והצבעים המגוונים כבר כלל לא קיימת (כמובן חוץ מכמה שרידים בודדים לשימור הפזורים ברחבי ת״א). 

הכל נראה ״מור אוף דה סיים״: קופסאות מתכת שחורות ואפורות עם מרפסות זכוכית תחומות, חניה רובוטית, מנורות ניאון קטנטנות, כלא מודרני בחסות מה ש"IN" כרגע. האם זה טרנד? האם זה נובע מעצלות? שיקולים כלכליים אולי?

אמנם מה שאנו דנים בו הוא לא בהכרח במודע שלנו, זה לא משהו שאנחנו מרגישים שפוגע בחיי היום יום, אבל מתחת לפני השטח, יש לזה אימפקט גדול על הרגשות העמוקים ביותר שלנו. הכלליות השתלטה על הכל, מינימליזם הפך להיות ברירת המחדל בכל בחירה עיצובית שקיימת. אם זה באדריכלות, עיצוב אופנה או לוגו של חברה. כל כך הרבה חברות גדולות עשו מיתוג מחדש ללוגו רק כדי לקלוע לטעם של יותר קהל ובכך ויתרו על הייחודיות שלהן.

וזו בעיה אקוטית בדיוק בגלל מה שמינימליזם מייצג - הימנעות מעשיית בחירה עיצובית נועזת ושונה כדי לקלוע לטעם המשותף הכללי ביותר. ולמה בעצם אנחנו צריכים פרטים, צבעים או צורות? מה רע בזה שהכול יהיה שחור לבן ואפור? אולי אנחנו סתם מחפשים על מה להתלונן?

תחשבו על זה כאישיות, מה נתן לתא הטלפון האנגלי הקלאסי את הזהות שלו? צבע, צורה, הפרטים של הדלת והגג, הדפנות המעוגלים, כל זה משדר אופי, שמחה, שוני. לא סתם חנויות המרצ׳נדייז מלאות במחזיקי מפתחות ומגנטים של תא הטלפון האדום והאייקוני. וכן, זה לא בהכרח קשר ליופי אלה לאופי, עד כמו לא שטחי מצידנו. אפילו הספסלים סובלים ממנימליזם.

אתם תזכרו את הפעמון מצד שמאל, ולעומת זאת לא תזכרו את הפעמון מצד ימין.

ואם כבר מנימליזם, הגיע הזמן לדבר על הפיל האפור שבחדר. כיכר דיזנגוף המיתולוגית, הדבר הכי שמח שהיה קיים עלי אדמות, כילדה אני זוכרת את עצמי נפעמת מהמזרקה, סיבובי החישוקים, מופע האש והמים, המוזיקה והצבעים הזרחניים. כל הפירוטכניקה הזאת השאירה עלי רושם אדיר.

המזרקה של יעקב אגם היא מבחינתי זכרון נוסטלגי קלאסי של שמחה ואושר שמחוברים למהות של הסתובבות בת״א. אך משום מה מאז פתיחת הכיכר המזרקה נותרה אפרורית וחשופה, אפשר לומר שירד לה הצבע מהלחיים.

תומר שלוש, מדריך סיורים בכיכר, אומר: "היעדר הצבעים על הפסל יוצר מבט חדש ומעניין על המזרקה של אגם ומרוב שהכיכר מתועדת ומצולמת, כבר יש אנשים שאפילו לא זוכרים איך המזרקה נראיתה לפני ההורדה. הפסל העירום מוצא חן בעיני אנשים ולא נראה שמישהו מתרעם על זה שאין את המשולשים הצבעוניים".

כנראה שחוץ מעבודות התשתיות, קורקינטים, דוחות ויוקר המחיה אנחנו גם צריכים להלחם על הצבעים שלנו, כי מה הטעם בחיים בלי צבע?