בואו נדבר על פוליטיקה: בשנים האחרונות אמנים ישראל התחלקו לשתי קבוצות - אלו שדיברו על פוליטיקה, ואלו שסירבו בתוקף - אך עם התקדמות הרפורמה המשפטית נראה שיותר ויותר שחקנים ומוזיקאים החליטו שהם לא מוכנים לשתוק.
הקריירות של לא מעט שחקנים ויוצרים נפגעו אחרי אמירות פוליטיות. אורנה בנאי איבדה קמפיין בגלל דבריה על הצבא ("תנו לצה"ל לנצח? אני לא יכולה להגיד דבר כזה"), תיקי דיין נפגעה בעקבות נאום ה"אספסוף" ומאיר אריאל חטף אש בגלל אמירותיו נגד להט"ב. לעומתם, אמנים צעירים רבים שמרו על קו א-פוליטי, וכך, נציגת ישראל באירוויזיון, נועה קירל, הקפידה להגיד כי היא "לא נכנסת לנושאים האלו" בכל שאלה עם גוון פוליטי.
בשבועות האחרונים שלמה ארצי הודיע כי הוא מסרב לקבל את פרס ישראל בגלל הרפורמה משפטית המתוכננת, רן דנקר יצא בחריפות נגד ממשלת נתניהו ואלונה סער השתתפה בהפגנה ואף התראיינה נגד החקיקה של הממשלה והכריזה: "לא רוצה שניהפך לדיקטטורה, אני לא רוצה לחיות באיראן".
גם לנוכח ההחלטה של נתניהו לעכב את החקיקה, נראה כי הסערה לא מאחורינו. נשאלת השאלה האם מדובר בשינוי מגמה בעולם התרבות וכעת יותר אמנים יביעו את עמדותיהם? האם בכלל מתפקידם של שחקנים וזמרים לומר מה הם חושבים על המערכת הפוליטית? האם יש אמת בטענה שמי שמתבטא פוליטית מאבד חצי מהעם?
"בשנות ה-90 אייקון הכדורסל מייקל ג'ורדן אמר את המשפט המפורסם שלו 'גם רפובליקנים קונים נעלי ספורט'", אומר ד"ר צחי חייט, ראש ההתמחות השיווקית וסגן הדיקאן בביה"ס סמי עופר לתקשורת, אוניברסיטת רייכמן. "הוא אמר את זה לאחר שנשאל מדוע לא תמך במועמד הדמוקרטי שרץ לסנאט בצפון קרוליינה, המדינה בה נולד וגדל ג'ורדן. לא משנה שמאוחר יותר טען ג'ורדן שזו הייתה בדיחה, הרעיון שעולה מהאמירה הזו הוא שמבחינה עסקית שיווקית נכון יותר לפנות לקהלים רחבים, ולא לתייג את עצמך בצורה מפורשת כמשתייך למחנה פוליטי מסוים".
"היום זה נראה כל כך רחוק, ולא רלוונטי", ממשיך חייט. "אנחנו נמצאים בתקופה של קיטוב חברתי עמוק, בכל מישור כמעט. הקיטוב הזה נובע במידה רבה גם מהעובדה שברשתות החברתיות אנחנו בעיקר רואים ושומעים כמה אנחנו צודקים, וכמה המחנה השני טועה. אפילו ניסיון להבין את הצד שני, מבלי להסכים איתו, יכול להוביל לביקורת. מחקרים בארה"ב, ובישראל, מראים שהקיטוב הזה בא לידי ביטוי גם בהיבטים כמו אכזבה אם אחד הילדים שלך היה מתחתן עם מישהו מהמחנה הפוליטי השני".
לא נותר אפילו אי של אסקפיזם
לימור כרסנטי, אשת תקשורת בעבר ובעלת חברה לניהול מערכות הסברה ויחסי ציבור בהווה: "קיים בהחלט שינוי מגמה בעולם התרבות, יותר ויותר אמנים מביעים את עמדותיהם הפוליטיות. הבעיה היא כשזה מגיע מתוך ריצוי חברתי ולא מתוך רצון חופשי של האמן. חופש הדמוקרטיה והאפשרות להביע דעה עומדים לזכות כולם, יחד עם זאת, האילוץ המאסיבי כלפי אמנים מסוימים לנקוט עמדה והציפייה מהם כאילו זה 'תפקידם' - היא מיותרת".
"המקרה של הזמר שלמה ארצי לדוגמה", ממשיכה כרסנטי. "רק לפני כשבוע סערה המדיה מדוע אינו מביע את עמדתו וצערו על המצב, תשובתו הייתה - לא מספיקות מילות השירים שלי? בשלב הבא הוא סירב לקבל את פרס ישראל. ונשאלת השאלה כמה הלחץ החברתי תרם פה. מעבר לזה אני רואה באמנות שפה אחרת, שמגבשת ומחברת בין אנשים, ללא בחירה במחנות או פערי אמונות. המלצתי לכל אמן שהוא בגדר דמות ציבורית - לא לייצג פלח מסויים אלא את יצירתו שהיא של כולם, כי כוחה של היצירה שיש בה אסקפיזם וזמן איכות היא בגדר חובה בימים מוטרפים אלה ואם שם לפחות יהיה שקט ואחדות עבור כולם- אשרינו".
פרופ' אודי לבל מביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א מאוניברסיטת בר אילן מלווה מקרוב את השיח הפוליטי הישראלי בשנים האחרונות בשלל פריזמות: דרך ניטור השיח התקשורתי, דרך הקמפיינים הפוליטיים ובעיקר באמצעות קבוצות מיקוד רבות שהוא מקיים. לטענתו מדובר ממש במהפך שהתרחש מול עינינו שעשוי להסביר את מה שקרה כאן, לרבות התנהגות האמנים: "במשך רוב השנים הפוליטיקה עסקה במדיניות, האם אתה בעד או נגד המשך הבנייה בהתנחלויות, תומך או מתנגד לתהליכי ההפרטה, רואה באבו-מאזן פרטנר, כן או לא תחבורה ציבורית בשבת. לרוב העמדה של מי שחשב אחרת ממך לא צבעה אותו כאויב שלך. ממילא ברוב הסוגיות הללו לא קיימת הכרעה או בידול אמיתי בין ממשלות שמאל לימין. רובן המשיכו את אותה מדיניות ביחס לפלסטינים והתחבורה הציבורית המשיכה לא לנסוע, לא בשבת ובקושי בימי חול. המהפך הגדול מתקיים בשנים האחרונות ובשיא בממשלה הזו. זניחה של סוגיות מדיניות לטובת סוגיות זהות. בזוגיות זהות אין מקום לפשרה ואין יכולת כמעט להישאר 'ידידותי' עם מי שאינו במחנה שלי. כולם לפתע "איתי" או "נגדי". ההתבוננות היא התבוננות שבטית. מי רוצה מדינה יהודית או מדינת גויים. או מנגד: מי רוצה מדינה ליברלית שפויה ומתקדמות מול מי רוצה מדינה פרימיטיבית ומהווה עליה סיכון".
"במצב כזה ניסיון לפנות לשני המחנות הוא קשה, קשה מאוד", מסכם חייט. "איך אפשר לצפות מאמן שלא ייבטא את עמדתו הפוליטית? או עם איזה מחנה הוא מזדהה? בין אם הניסיון לשמור על 'ניטרליות' נובע מאינטרסים כלכליים, או אחרים, ברור למה הקהל שכל כך רגיל, בכל נושא, לקטלג אנשים משתייכים למחנה שלי, או למחנה השני, ירצה לעשות זאת גם כלפי אמנים".
"כאשר זו המציאות – קשה מאוד לקהל, מנקודת מבטו, להיות טולרנטי למי שלא בדעתו", מוסיף לבל."הוא ממש תופס אנשים כאלה כבלתי לגיטימיים. לפתע ממש בוער לאנשים לדעת אם המורה של הילד, הזמר שאמורים ללכת בערב להופעה שלו, האמן שאמורים להיות בסופ"ש בתערוכה שלו – האם הם כולם 'במשפחה הפוליטית שלי'. מישהו, יש יגידו בגאוניותו ויש יגידו בחוסר אחריותו – הכניס את כל המערכת לפסיכולוגיה פוליטית של 'מי ידיד ומי אויב'. אנשים פחות מסוגלים להיות סבלנים לסרט טוב, חשוב להם להיות ביקורתיים כלפיו. הם רוצים לדעת שמעצם הצפייה בו הם לא 'מעניקים לייק' ליוצר שלו שהוא 'חלילה' ממתנגדי הרפורמה אם הם מתומכיה, וההיפך. היכולת פשוט 'ליהנות' מהסרט – כמעט ולא קיימת. לפתע כל מתנגד רפורמה הוא מוחמד בכרי ולפתע מנחת טקס משואות מערוץ 14 לא יכולה להעניק מסגור ממלכתי לטקס. גם אם כל מה שעליה לומר שם זו 'תעלה המשואה'".
מומחים לכל דבר
בהקשר הזה נשאלת השאלה - מדוע אני מצפים מאמנים להביע את דעתם הפוליטית, אם הם כלל אינם פוליטיקאים ולא בהכרח יש להם ידע מספיק בתחום, ובטח בסוגיה מורכבת משפטית כמו הרפורמה שקידמה על לאחרונה הממשלה. "אני רוצה להרחיב מעט את הדיון על פוליטיקה ואמנים ולתהות על הלגיטימיות של ידוענים בכלל להביע את דעתם בעניינים שאינם תחום התמחותם", אומר מתן אהרוני, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "אני רוצה להציג מחשבה וגישה מודרנית בעידן פוסט מודרני ולבקש לחזור לרעיון של התמחות ומומחיות, כך שכל מומחה בתחומו יציג את הבנתו המשכילה בעניינים הרלוונטיים לו ובצורה שמאפיינת את תחומו ולא כל ידוען שאחריו עוקבים ברשתות או בו צופים בטלוויזיה יביע דעתו על כל העולה על רוחו".
"את גישה זו הציגה בצורה קצת שונה וגם די בוטה אשת האופנה דורין אטיאס, אשר טענה, בצדק, כי המשפיעניות ברשת, אלה שעוקבים אחריהן גולשים רבים, אינן יכולות להמליץ על כל דבר שמציעים להן להמליץ עליו לכל העוקבים ואינן יכולות גם לקרא לעצמן מומחיות", מוסיף אהרוני. "כדבריה: 'כל אחת שילדה נהייתה מומחית לילדים. אין יותר מומחים, יש זילות של מומחים'. כאן המקום להזכיר שאכן עדיין יש מומחים, בעלי השכלה בתחום, ואליהם צריכה התקשורת לחזור ולפנות – הם בעלי הלגיטימציה לבטא את הבנתם בתחום מומחיותם".
"לפיכך, אם אמנים ויוצרים רוצים לעסוק בפוליטיקה, הם צריכים להשתמש ביכולות שלהם – במומחיות שלהם – כדי לבטא דעתם", ממשיך אהרוני. "כלומר, לכתוב ולהלחין שירים בנושא, ליצור מייצגים פוליטיים ואותם להציג לראווה, לצלם ולהציג את הדברים בעין אומנותית. בהתאם, עיתונאים המומחים בתחום מסוים, כמו דת (ואפילו כאלה שכתבו עבודת מחקר על רב מסוים), אינם יכולים להגיג על נושאים אתניים וסוציולוגיים רחבים שאינם מתחום הידע שלהם. אלא הם צריכים להשתמש בכלים שלהם ליצור כתבות בתחום התמחותם בלבד. רק כך אפשר להחזיר את האמון של דורין אטיאס ורבים אחרים במומחיות כערך חשוב".
"הידוענים שיש בידם ההשכלה, הניסיון והיכולות בתחום מסוים אינם צריכים להשתמש רק בפופולריות שלהם כדי להביע את דעתם, אלא הם צריכים לבטא אותה בעזרת אומנותם", מסכם אהרוני. "זו קריאה די נואשת כי כפי הנראה התקשורת עובדת בעיקר על מהירות ופשטות – היא מחפשת ידוענים שיבטאו בצורה הכי ברורה ומהירה את דעתם על כמעט כל דבר, כפי שנראה שנעשה לרוב בפאנלים של התוכניות בשעות הבוקר והצהריים ולעיתים מוזמנים גם ידוענים לפאנלים של מהדורות החדשות להביע דעתם במגוון נושאים. אך צריך להבין שזו דעה שאינה שונה מזו של כל אזרח מן השורה שנתפס ברחוב ונשאל לדעתו".