"אני מנסה להיות אופטימית", אומרת השחקנית סנדרה שדה כשאני שואל לשלומה. “אני מרגישה כמו בחלום קשה בגלל הסכנות שעומדות בפנינו. מתרוצצים לי בראש תסריטי אימה שיכולים לקרות בגלל השסע החברתי שאנחנו שרויים בו. אני מתפללת שהסיוט הזה יעבור".
השתתפת במחאות?
“רוב הזמן היו לי הצגות, אבל היה לי נציג, מוני, שהלך לכל ההפגנות. אני שייכת לאלה שחושבים שצריך בחוכמה לפתור את הבעיה וחלילה שלא נגיע לאסון של מלחמת אחים. אני לא בן אדם דתי, אבל אני מתפללת שיקרה נס ונצליח לצאת מזה ורוצה להאמין בפסוק ‘ואהבת לרעך כמוך’".
בינתיים שדה מוצאת ריפוי על הבמה, ובייחוד בהצגה החדשה בכיכובה “הנהג של מיס דייזי" מבית התיאטרון העברי ובבימויו של גדי צדקה, המבוססת על המחזה זוכה פרס הפוליצר מאת אלפרד יורי, שהפך גם לסרט זוכה ארבעה פרסי אוסקר, “הנהג של מיס דייזי" (1989). המחזה מגולל את סיפורה של דייזי וורת’אן, אלמנה יהודייה אמידה בת 72 שחיה באטלנטה, ג’ורג’יה, שבדרום ארצות הברית ב־1948.
כשבנה מחליט לשכור לה נהג שחור, הוק קולבורן, בתקופה שבה הגזענות בארצות הברית בשיאה, חייה משתנים. “כל הזמן חשבתי בלבי מי יכול להיות הפרטנר המושלם לשחק את הוק, הנהג של מיס דייזי", אומרת שדה.
“יום אחד מוני ואני ראינו את העונה החמישית של הסדרה ‘הכתר’, שבה שיחק סלים דאו בתפקיד הראשי. שנינו התעלפנו מהמשחק שלו. צלצלתי מיד לבמאי ההצגה גדי צדקה, סיפרתי לו, והוא לא היסס, עלה למטוס ונסע ללונדון לפגוש את סלים, שגילה התלהבות להשתתף בהצגה. הבחירה בסלים הופכת את המחזה לעכשווי ורלוונטי. לא תיארתי לעצמי שהנושא של גזענות, ההתמודדות איתה והיכולת של אנשים להתגבר עליה ולהתפייס - יהיה כל כך רלוונטי היום", היא מספרת.
איך היה להיכנס לתפקיד של מיס דייזי?
“זה היה קל מפני שזה כתוב כל כך טוב. מהפעם הראשונה שקראתי את הטקסטים לא האמנתי שזה כל כך זורם ומענג להיכנס לתפקיד הזה. מאוד שמחתי גם על ההזדמנות לשחק מישהי מבוגרת. היא מתחילה בערך בגילי, ולאורך ההצגה מגיעה לגיל 95, ואין מתנה יותר גדולה לשחקנית מאשר לעבור מסע פיזי כזה".
בימים אלה שדה גם מככבת בהצגה “כנר על הגג", מבית התיאטרון העברי, שבה היא מגלמת את דמותה של גולדה, אשתו של טוביה החולב (בגילומו של נתן דטנר – ד"פ). “אמא שלי, השחקנית וזמרת האופרה עמליה שדה, שיחקה באמצע שנות ה־60, זמן קצר אחרי שעלינו לארץ, בהצגה ‘כנר על הגג’ לצד שמואל רודנסקי בהפקת התיאטרון של גיורא גודיק", היא מספרת.
“ראיתי כמובן את כל ההצגות בהשתתפותה, והבת שלי, אלמה, משחקת בברלין בהפקה של ‘כנר על הגג’ בבימויו של ברי קוסקי. חשבתי שזו מתנה שנשות המשפחה שלנו זכו בה. אמא שלי תמיד רצתה שאלמה תהיה זמרת ותמיד היו לה אמביציות גדולות לגביי, והיא אף פעם לא הייתה מספיק מרוצה והנה, גם אם היא כבר לא איתי כיום, אני קורצת לה ואומרת: ‘אמא, רואה? אנחנו לא מאכזבות אותך’".
נישה משותפת
לאורך הקריירה שלה, שדה (73) כיכבה בשלל תפקידים קומיים ודרמטיים, שביססו את מעמדה כאחת משחקניות התיאטרון המוערכות במחוזותינו. במקביל, בקולנוע היא השתתפה במספר סרטים, בהם “הקיץ של אביה", “שלג באוגוסט", “שישה מיליון רסיסים", “אריה", “למראית עין" ו"האופה מברלין"; ופיתחה קריירה טלוויזיונית ענפה, מ"קרובים קרובים" ו"עבודה ערבית" ועד “פלפלים צהובים".
מהם התפקידים המאתגרים ביותר ששיחקת לאורך הקריירה?
“זכיתי לפרטנרית מהחלומות בשם עדנה מזי"א, שהיא בעיניי גדולת המחזאיות שלנו. עדנה כתבה לי אינספור תפקידים נפלאים, וזה בנה אותי כשחקנית. אחד התפקידים היפים שנכתבו לאישה בתיאטרון הוא הדמות של רות שטיין במחזה ‘סיפור משפחתי’ שהועלה בקאמרי, שזו דמות של אישה זוהרת ואומללה, החלום של כל שחקנית".
את אוטוטו 50 שנה בתיאטרון, הריגוש הוא אותו הריגוש?
“בדיוק אותו ריגוש, אותן חרדות, אותם לילות שאני לא ישנה לפני פרמיירה, אותה תחושה שאני לא יודעת כלום, ואני כל פעם מתנהגת כאילו זו הפעם הראשונה שאני עולה על הבמה. זה מקצוע שאתה לא יכול לבוא אליו מתוך ביטחון עצמי ועם שקט בלב. בכל הפקה אתה מתחיל חיים חדשים וחווה אתגרים דרמטיים וקאסטים שתמיד הופכים למשפחה החדשה שלך", היא מסבירה.
"אתה אף פעם לא יודע מה יצא, ההצלחה ואהבת הקהל אף פעם לא בכיס שלך. זה תמיד נס. אני מספרת לחברים שלי, השחקנים הצעירים, שרק בשנה האחרונה אני מעזה לומר בקול רם: ‘אני שחקנית!’. לפני 20 שנה לא יכולתי לומר זאת כי לא הייתי בטוחה שאהיה שחקנית, אתה לא יודע מה יהיה מחר. למרות שלאורך השנים עבדתי בכל התיאטראות, לא ידעתי אם יהיה לזה המשך. אם אתה לא טוב, אתה תלך הביתה, אין פה חוכמות. זה אף פעם לא מובן מאליו".
אז מה השתנה?
“ריקי רוזן, הדמות שאני מגלמת בסדרת הטלוויזיה ‘סברי מרנן’, עשתה לי את השינוי הזה, שבזכותו זכיתי להגיע לקהלים שלא הכירו אותי לפני כן. יש עוד סיבה והיא שבמשך שנים הייתי אשתו המאושרת והגאה של מוני מושונוב שהתחיל קריירה בגיל מאוד צעיר ואפילו הבן שלי, מיכאל, עושה קריירה נפלאה. לא האמנתי שהפריצה הגדולה תקרה לי דווקא בעשור השמיני של חיי, ואכן זה קרה".
בשנת 2011 לוהקה לגלם את ריקי רוזן בקומדיית המצבים “סברי מרנן" המשודרת בקשת 12 זו העונה השמינית. “אני חייבת לתת קרדיט לכותבי הסדרה, רובי דואניס ויניב פולישוק, שהצליחו לקלוע גם לקהל צעיר וגם לקהל מבוגר", היא אומרת.
“למצוא את הנישה המשותפת לקהל רחב זה דבר לא פשוט, והם עושים את זה בהצלחה נדירה. הייתי אומרת גם שהקאסט נהדר, ואני חושבת שמעבר לזה יש כנראה עוד סיבות שזה תפס, אתה אף פעם לא יודע מראש מה כן יתפוס ומה לא, למרות שהביקורות היו בהתחלה קשות".
את קוראת ביקורות וטוקבקים?
“הו, אני מומחית בלקרוא ביקורות לא טובות. לאחרונה התעייפתי כי טוקבקים הם דבר שמתיש את הנפש, אבל אתה לומד מכל דבר, אתה מתמודד גם עם מה שלא אוהבים אצלך. בעבר הייתה תקופה שמבקרי התיאטרון הקשוחים היו כותבים בעיתון את דעתם על הצגה, ולא הייתי ישנה כל הלילה כדי לראות מה הם יכתבו, ואילו היום כל טוקבקיסט הוא מבקר. לפעמים הם יודעים להיות אכזריים ומפחידים ואתה לומד לחיות עם זה כי זה חלק מהחיים שלנו היום. אני לא סוגרת עיניים, אני מהאסכולה שטוענת שמכל ביקורת אתה לומד משהו כדי לשפר את עצמך".
מה חשבת כשנחשפת לראשונה לדמות של ריקי רוזן?
“שמחתי להיווכח שהיא שומרת על פאסון, ויש לה סטייל, גם בדברים המתנשאים שהיא אומרת. היא בדיוק פוליטיקלי לא קורקט, היא מעזה להגיד דברים שלא צריך להגיד אותם, בדיוק ההפך ממני, אבל היא עוטפת את זה באלגנטיות ובסטייל ‘פולני’ משובח, וזה מצא חן בעיניי. לא חשבתי הרבה אלא פשוט אמרתי את הטקסטים", היא מסבירה.
"לבשתי בגדים יפים של דורית שדה והשתדלתי להיראות טוב עד כמה שאפשר. כל היתר יצא במקרה ובזכות בעלי הטלוויזיוני טוביה צפיר, הפרטנר המושלם שעטף אותי באהבת אמת. עם טוביה שיחקתי בהצגה הראשונה שלי בתיאטרון לנוער ‘מלך האלמוגים’. עוד סגירת מעגל".
איך התגובות ברחוב?
“הרבה אנשים אוהבים את הדמות הזו, שזו הפתעה נעימה, ויש כאלה שגם לא סובלים את ריקי. רותם אבוהב, כלתי בסדרה, מספרת שכשהיא הלכה לקנות שני סירים לפסח, אז המוכרת שאלה אותה: ‘למי את נותנת את הסיר השני?’, והיא ענתה ‘לחמותי’, אז המוכרת אמרה: ‘שלא תעזי לתת לאישה הזו, לא מגיע לה כלום’. זה עונה לשאלתך".
מה התכונה המשותפת לך ולריקי רוזן?
“רק תכונה אחת – שתינו אוהבות להתלבש אלגנטי ומוקפד. חוץ מזה אין לנו שום תכונה משותפת".
איך קיבלת את הפריצה בגיל מבוגר?
“בשנה האחרונה זה קיבל ממדים חדשים של אינטימיות עם הקהל. אנשים ברחוב מזהים אותי ומצטלמים איתי. אני חושבת שכשאתה צעיר, אז לכל הנושא של הצלחה יש טעם שונה מאשר בגיל 60 פלוס. בגיל שלי אתה שמח ואסיר תודה, אבל אתה לא משתכר מהתחושה הזאת והאגו שלך יושב בצד ולא נותן לך לחגוג יותר מדי. מוני תמיד אומר: ‘את מציקה למעריצים שלך’, כי אם מחייכים אליי ברחוב, אני כבר שואלת אותם: ‘אולי אתם רוצים להצטלם איתי?’".
איך מוני קיבל את זה שתפסת את אור הזרקורים?
“הוא קיבל את זה באהבה, וזה לא שינה את מערכת היחסים שלנו במילימטר".
הוכחה מדעית
את בעלה, השחקן מוני מושונוב, הכירה במהלך לימודי המשחק של שניהם באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1980 הזוג נישא. “הסוד למערכת יחסים ארוכה ויציבה הוא לעבוד ולהשקיע יום־יום", היא אומרת. “אני לומדת אצל חנה פילניק, מורתי לחיים כמו שאני אוהבת לקרוא לה, להכיל, לקבל ולאהוב גם כשהיצרים ההפוכים מחכים בפינה להתפרץ החוצה".
שניכם מאוד עסוקים, איך אתם מוצאים זמן איכות ביחד?
“אנחנו תולים יחד כביסה, זה זמן איכות".
מה את חושבת על הכישרונות הצעירים של ימינו?
“יש כישרונות נהדרים, ואל תשכח שגם טעם הקהל משתנה לגבי מה זה כישרון. לא פעם אתה רואה שחקן שהיה באיזו תוכנית ריאליטי, ופתאום הוא משחק נפלא כי יש לו יכולות טבעיות להיות שחקן מעולה".
כמי שנמצאת בתעשיית הבידור מאז שנות ה־70, איך את רואה את מהפכת “מי טו"?
“אני חוויתי על בשרי את הקלות הבלתי נסבלת שבה את נתפסת כאישה בתחום הזה. למזלי, המורה שלי למשחק נולה צ’לטון הייתה הגורו שלי בתיאטרון, ובכל פעם שהייתה סיטואציה שבמאי או פרטנר רצו ש’נעבור צד’ בהתאם לנורמות האלה, אז אמרתי לעצמי: ‘לא, אם עם נולה לא נכנסתי למיטה, אז אני לא חייבת’. אני מאושרת מזה שאנחנו חיים את תקופת ‘מי טו’. אני חושבת על הנכדה שלי בת ה־7 שכבר לוהקה לשחק בתפקיד בהצגת בית הספר, ואני שמחה שהיא נולדה אחרי ש’מי טו’ פרץ לתודעה ולא לפני".
כישרון הבמה עובר בדנ"א במשפחת מושונוב: הבן מיכאל (37) הוא מוזיקאי ושחקן זוכה שני פרסי אופיר, והבת אלמה (41) היא זמרת אופרה בעלת שם עולמי המתגוררת בברלין ומופיעה ברחבי אירופה.
מה חשבתם על כך שהם נכנסו למקצוע הזה שהוא די ג’ונגל?
“ג’ונגל זו המילה, אז אנחנו חיים את הג’ונגל עם כל העליות והירידות שבזה. אנחנו חיים לא רק את הקריירות שלנו, אלא גם את אלה של הילדים שלנו. אני יודעת שמה שהם עושים זה מבורך, נפלא וחיובי ולא מובן מאליו, וגם כשיש תקופות קשות בעבודה, ולא רק בעבודה, אנחנו שם איתם - בטוב וברע".
עד כמה זה קשה שהנכדים שלך רחוקים ממך פיזית?
“זה מאוד קשה. בהתחלה כל כך התלהבנו שאלמה מצאה עבודה באחד מבתי האופרה היוקרתיים של אירופה ומצאה פרטנר ישראלי מדהים, עמיחי גרוס, שהוא גם הוויולן הראשי של הפילהרמונית ברלין. הם זוג נפלא, אבל היום זה מאוד קשה שהם רחוקים מאיתנו. המרחק מהנכדים הוא קשה, ובכל הזדמנות אני טסה אליהם, מבשלת מהבוקר עד הלילה, ממלאת להם את הפריזר בתבשילים טעימים, מחבקת אותם וחוזרת הביתה".
את מדברת בתקשורת בפתיחות על חיבתך לניתוחים פלסטיים. מאין האומץ?
“פרופ’ יורם יובל אירח אותי פעם בתוכנית טלוויזיה שלו ואמר לי שאני אמיצה שאני מדברת על הניתוחים הפלסטיים מבלי להתבייש. הוא סיפר שלפי המחקרים שעשה, אדם שמעז לעשות שינויים לטובת הנראות שלו מאושר לאורך שנים יותר מאשר מי שמרוויח מיליונים. זה המשפט שאני אומרת לכל הנשים המתלבטות ומעודדת אותן לעשות את זה. יש לנו הוכחה מדעית שזה מבורך".
חושבת על עוד ניתוחים?
“האמת שכן, אבל אני לא בטוחה שפרופ’ אייל גור (מומחה בכירורגיה פלסטית – ד"פ) יסכים. הוא כבר אמר לי: ‘סנדרה, את כבר לא צריכה יותר’".
במאי הקרוב תטוס שדה ללונדון יחד עם יניב פולישוק כדי להיות לצדו של סלים דאו בערב הגדול של הכרזת הזוכים של פרסי באפט"א היוקרתיים, שבמסגרתו דאו מועמד לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסדרה “הכתר".
“זה בכלל לא מובן מאליו שהוא מועמד לפרס הזה, אנחנו מאמינים שהוא יזכה ואז נחגוג כל הלילה", היא אומרת. “כמו כן, תיערך בלונדון הפרמיירה לסרט ‘אמריקה’ בכיכובו של מיכאל, בני, ובבימויו של אופיר ראול גרייצר, אז הלב שלי מלא בגאווה".
איפה תחגגי את ליל הסדר השנה?
“אנחנו נוסעים לקריית חיים לחגוג את ליל הסדר אצל האחיין של מוני, מושי. אני רוצה לסיים את הראיון בלאחל חג שמח לכולם".
ההצגות הקרובות של “הנהג של מיס דייזי" בתיאטרון הצפון:
14 באפריל, 21:30
15 באפריל, 21:00
16 באפריל, 11:00