לפני כשנתיים וחצי, כשיוסי צור ואיריס שגב, הורים שכולים, החלו לכתוב את ספרם המשותף “שמאל, ימין, שכול" (בהוצאת “סלע מאיר"), הם לא שיערו שהוא יצא לאור בתקופה רלוונטית מתמיד, לנוכח הקרע החברתי סביב הרפורמה המשפטית. “הרעיון לכתיבת הספר התחיל מזה שהבנתי שאני מתקרב לאזור 20 השנה להירצחו של בני אסף ורציתי לספר את הסיפור שלי, של אסף, של פעילויות ההנצחה שעשיתי בדרך", מספר צור.
“כיוון שהכרתי את איריס ואת פועלה, חשבתי לבנות את הספר על בסיס קונפליקט. כשהצעתי לאיריס את הרעיון, היא ישר אמרה ‘כן’, ומאותו רגע יצאנו לדרך", הוא מציין.
“כששמעתי את שם הספר, מיד הרגשתי זיקוקים בראש, זה היה גאוני בעיניי", אומרת שגב. “מההתחלה חשבתי על המסר של חברות למרות הדעות המנוגדות שלנו. לא דמיינו לעצמנו שכשנסיים את הספר זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה, בנקודת זמן כל כך קריטית של המצב במדינה".
“המפגש שהפך את החברות שלנו לקרובה היה ב־2008", מספר צור. “הגעתי להלוויה של אבא של חבר ילדות בשם טוביה גולדשטיין. כשהגענו לבית העלמין בראש פינה, האיש מחברת קדישא אמר: ‘איחרתם. כבר הייתה ההלוויה’. ואז התברר שבאותו יום היו שתי הלוויות של גולדשטיין, כשהגולדשטיין השני הוא אבא של איריס, שהוא גם בן הדוד של אבא של טוביה. מאז הקשרים בינינו התחזקו והתחברו. זה היה ‘מכתוב’ משמיים".
שגב: “נמרוד היה נשוי לבחורה בשם איריס, וכך היינו ‘איריס הגדולה’ (אני) ו’איריס הקטנה’ (היא). הוא גר ברמת גן עם איריס ובנם עומר, שהיה אז בן שנתיים וחצי. נמרוד נקרא למלחמה כשבוע לפני סיומה, בצו 8, ושטח הפעילות שלו היה בראש פינה, ליד מקום מגורינו. הוא וחבריו עבדו כמו מטורפים בהעמסת ציוד לטנקים".
"הוא התייבש בצורה חמורה והרגיש כל כך רע, שהוא הגיע אלינו הביתה, נשכב על הספה בסלון וסיפר לי על מה שקרה. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו. חזי בעלי לקח אותו לבית חולים בצפת. בבית החולים נמרוד התחזק קצת ונסע בחזרה לרמת גן למשפחתו. כעבור יומיים הוא חזר ללבנון ונהרג", הוא נזכר.
שגב: “בניגוד ליוסי, אני לא רציתי להנציח כי כל הנצחה אומרת שהבן שלי מת. אני בחרתי בדרך של הדחקה והכחשה מוחלטת. מובן שידעתי שנמרוד מת, אבל לא רציתי לדעת ולחשוב על זה. בעלי, לעומת זאת, פעל מהרגע הראשון להנצחה והקים בראש פינה את ‘מצפה נמרוד’, שהפך למרכז עלייה לרגל".
"אחרי ארבע שנים ראיתי סרט תיעודי בטלוויזיה בשם ‘הלב של ג’נין’, שבו אב פלסטיני, שאנחנו הרגנו את הבן שלו, הסכים לתרום את איבריו של הבן בבית חולים ישראלי לילדים ישראלים. ראיתי את האנושיות של הצד השני והבנתי שיש בו אנשים כמונו, וצריך ללכת לכיוון האנושיות הזו. אחרי הסרט נחשפתי לפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני והבנתי שאני רוצה להיות חלק מהפורום הזה ולפעול למען שלום ופיוס".
"אין מה להרוויח מלנתק קשר או לריב, להרחיק ולהחרים, לעומת מה שיש להרוויח מקשר מתמשך שנמשך לאורך שנים. בסופו של דבר שווה לשמור על קשר יותר מאשר לנתק אותו", הסביר.
שגב: “כבני אדם, אם נשים בצד את הדעות הפוליטיות שלנו, אנחנו מאוד מעריכים זה את זה. הקשר שלנו התחזק אחרי כתיבת הספר. אם אפגוש אדם ימני, ואני לא מסכימה עם דעותיו בשום צורה, אני לא באה ומנסה לשכנע אותו בדעות שלי, כי בשום דרך הוא לא ישתכנע. זה ויכוח סרק. אפשר לעשות את זה כל עוד זה לא מגיע לאלימות או לשנאה תהומית, פילוג ושסע כמו שאנחנו רואים היום".
צור: “חשבתי שיום הזיכרון הוא בדיוק היום שבו אנשים צריכים להתאפק ולא להביא את הדעות שלהם לידי ביטוי. מבחינתי, מי שמגיע לבית העלמין זה לא חבר כנסת ולא פוליטיקאי אלא זה נציג המדינה. לשמחתי הרבה זה עבר באמת בשקט פחות או יותר. אנחנו יודעים מתי כן ולא להתווכח. אנחנו צריכים להיות יותר רגועים. זו צריכה להיות דרך חיים. ביום הזיכרון צריך להשאיר את הפוליטיקה בצד. כולם צריכים לכבד את כולם".
שגב: “אתה מעריך את הבן אדם, ולא תפסיק להעריך אותו רק בגלל שהדעות שלו שונות משלך. אתה יכול להמשיך להעריך את זה שהוא עומד מאחורי הדעות שלו. צריך לשמור על חברות ואחדות, ולא לתת להן להתפרק כי אלו הדברים החשובים באמת".
התרעות פיקוד העורף