15 שנה מחייו הקדיש פרופ' מיכאל בר־זהר לביוגרפיה שכתב על דוד בן־גוריון. ראש הממשלה הראשון, קפדן ונטול רגש, התמסר באופן מפתיע אל הסופר וההיסטוריון הצעיר ואישר לו גישה לא רק לנפתולי חייו אלא גם ליומנו האישי, הכמוס, שזכה לכינוי "המחברות השחורות". הרבה לפניו ניסו ביוגרפים בעלי שם להשיג את המפתח לעולמו הפנימי של החקלאי משדה בוקר, אבל גם אם צלחו את פולה אשתו, שערכה את הסינון הראשוני, בן־גוריון זרק אותם מכל המדרגות.
עד היום בר־זהר לא יודע למה דווקא הוא. “הייתי סטודנט תפרן שחי בצרפת מ־100 דולר לחודש וכותב דוקטורט על יחסי צרפת וישראל באוניברסיטת פריז", הוא מספר. “ואז הוצאת הספרים הצרפתית פאיאר הציעה להדפיס את הדוקטורט כספר, ובבת אחת הפכתי למפורסם. בכל פינת רחוב היו פוסטרים ענקיים עם התמונה שלי, אנשים הצביעו עליי, הזמינו אותי לתוכניות טלוויזיה, המהדורה הראשונה בצרפתית אזלה בשבוע הראשון וגם התרגום בישראל הפך לרב־מכר. המעבר מאלמוניות טוטאלית לפרסום בסדר גודל כזה היה כל כך חד, שכנראה חשבתי אז שאני משהו מיוחד, ומתוך עודף ביטחון החלטתי להציע לבן־גוריון לכתוב עליו ביוגרפיה".
פרופ' מיכאל בר־זהר (85), חוקר והיסטוריון, יליד בולגריה, חי חיים תוססים ומלאי תהפוכות. הוא היה יועץ למשה דיין ולשמעון פרס, פעיל לצד יצחק רבין וקרוב לאריאל שרון במלחמת יום הכיפורים. הוא גם היה חבר כנסת, יו"ר ועדת החינוך והתרבות ומי שיחד עם חברו בני בגין ידע להרגיע כנסת סוערת שאיבדה את דרכה. במשך שנים נחשב למסביר הלאומי בארצות הברית אבל בעיקר ותמיד ידיד אישי וביוגרף רשמי של בן־גוריון, והאחרון בקבוצת חבריו שעוד נותרו בחיים.
עד היום כתב בר־זהר ארבע ביוגרפיות ידועות: על בן־גוריון, שמעון פרס, יעקב הרצוג ואיסר הראל. נוסף לביוגרפיות כתב עוד 41 ספרים. השנה החליט לראשונה לכתוב אוטוביוגרפיה על עצמו. הספר “שלכם, מיכאל בר־זהר" (ידיעות ספרים) מרתק ותוסס כמוהו, מציג מסמך אנושי בשפה שיש בה קצת מכל מה שהוא עצמו מייצג כחוקר, כפוליטיקאי וכהרפתקן. למעלה משנה ארכה כתיבתו, “וזה היה בשבילי מסע מופלא אחורה, הייתה לי הרגשה שאני בונה לעצמי מראה עם צללים ואורות".
לבר־זהר כאמור הייתה מערכת יחסים ארוכה גם עם שמעון פרס. “תמכתי בפרס ובמהלכיו כי הם היו לטובת המדינה", אומר בר־זהר, “הייתה לי מערכת יחסים מאוד מוזרה איתו. מצד אחד הוא בלם אותי מספר פעמים בצורה מאוד לא יפה, ומצד שני היינו החברים הכי טובים. הוא וסוניה היו שכנים שלנו, וכשעשינו שיפוץ בבית, אשתי גלילה גרה אצלם חודש ימים. הפגישות הסודיות של שמעון נערכו בביתי, ליד שולחן הסלון שלנו נחתם ההסכם עם מוטה גור, שהצטרף למפלגת העבודה. שמעון היה מדינאי גדול אבל פוליטיקאי בינוני ומטה. הוא היה איש חכם מאוד, משכיל, תרבותי, הוא לא הפסיק לקרוא. התרשמתי מהנחישות שלו כשרצה להשיג משהו, מהמוח הפורה והיוצר. יוסי ביילין אמר עליו, 'כשמדובר בסדר הגודל של פרס, מספיק שיתקיימו רק 5% מהדברים שהוא רוצה'".
את הביוגרפיה השלישית על יעקב הרצוג כתב בר־זהר כמעט במקרה. בדיוק היה עסוק בכתיבת מאמר עיתונאי על אבא אבן, ששב מסיור אצל דה גול בצרפת, ווילסון באנגליה וג'ונסון בארצות הברית ודיווח עליו בישיבת הממשלה של לוי אשכול. “אשכול היה איש טוב אבל לא הבין כלום בביטחון", הוא מספר, “ואבא אבן דיווח בצורה לא מדויקת על שלוש הפגישות, כי הוא רצה להבליט את חלקו. עמדו שם פקידי משרד החוץ שקראו את הפרוטוקולים של הפגישות ומרטו את שערותיהם, ואני כתבתי את זה בעיתון, ואבא אבן הודיע שהוא הולך לתבוע אותי. אמרתי לו, בבקשה, אז הוא לא תבע אבל רץ לראש הממשלה. ואז מופיע אשכול בכנסת ואומר, ‘מה שהעיתונאי כתב על אבא אבן זה לא מדויק, שר החוץ מילא את תפקידו כראוי ודיווח נכון'. חמש דקות אחר כך קיבלתי טלפון מיעקב הרצוג, שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה. הוא אמר לי: ‘אני מצלצל כדי להתנצל בשמו של ראש הממשלה על מה שאמר עליך. המטרה שלו הייתה לרצות את אבא אבן, אבל אנחנו יודעים שהוא לא דיווח במדויק. אפשר להיפגש איתך?'. וככה נוצרה חברות וגם ביוגרפיה".
שנים עברו מאז פרש בר־זהר מהחיים הפוליטיים, אבל הוא עדיין מתגעגע לכנסת. בשבע שנות כהונתו יזם את חוק חינוך חינם לגילאי שלוש וארבע, העביר את החוק למניעת גזענות וחוק זכות האדם על גופו והיה בין הראשונים שנלחמו נגד ההטרדות המיניות בצבא. “לילה אחד אני מקבל טלפון מחיילת בוכה שמספרת לי שהרס"ר שלה רודף אחריה והיא לא יודעת מה לעשות", הוא מספר. “אמרתי לה, אני אטפל בזה. לילה אחר כך קיבלתי טלפון מעשרות חיילות שכנראה קיבלו ממנה את הפרטים שלי. רצתי לרמטכ"ל ולשר הביטחון, עשינו ישיבה רצינית והקמנו ועדה".
בזמנו, פנו אל בר־זהר בהצעה לכתוב את הביוגרפיה של נתניהו, אבל הוא סירב. גם על משה דיין סירב לכתוב, בגלל החברות הקרובה. היום הוא מתקשה למצוא אדם בעל שיעור קומה שיעורר אותו לכתוב עוד ביוגרפיה: “אני לא מוצא מישהו עם מספיק סקרנות ויוזמה כמו למשל שמעון פרס, שעמוס עוז אמר עליו שהוא נופל וקם, נופל וקם כי עיניו בכוכבים".
יש לו ברק בעיניים, והוא מלא חיים וחיוני. “כשהייתי בצבא, יצאנו לצעדת ארבעת הימים עם מתנדבים מכל היחידות, ולידי צעד בחור קטן מבאר שבע", הוא מספר. “טיפסנו בעמל והוא אמר לי, 'כשאחזור לבאר שבע, אשב על כיסא, אשתה תה ואהיה מאושר'. זה היה הדבר הכי נפלא שהעלה בדעתו. אמרתי לעצמי, אין לו כסף, אין לו שאיפות חוץ מכוס תה, וכמה הוא מאושר".
התרעות פיקוד העורף