החל מדצמבר 2003 העניק המשורר נתן יונתן עשרה ספרים ממיטב ספרות העולם לבנו, זיו. לכל ספר צירף מכתב בכתב-ידו המסולסל ובו מהגיגיו על הספר. יונתן הבן לא שיער שסדרת הספרים שקיבל מאביו, מענקי השירה העברית, לא הייתה אלא מנחת פרידה ממנו. זאת, כשלאחר העברת הספר האחרון בסדרה השיב נתן יונתן את נשמתו לבורא.

עתה, מקץ 20 שנה, מוציא זיו ב"ספרית פועלים", הוצאת הספרים שבה פעל וניהל אביו שנים רבות, את "במקום פרידה". זהו ספר ביכורים מרגש מאין כמוהו, שבו הופך המונולוג של אביו, כפי שעלה מהמכתבים המצורפים לספרים, לדיאלוג ביניהם, שלמעשה לא היה קיים במציאות. כאן מתגלה נתן יונתן של שירי הזמר האהובים דוגמת "חופים", "הרדופים", "אניטה וחואן", "האיש ההוא", "שיר ארץ", "יש פרחים", "החול יזכור", "נאסף תשרי" ועוד הרבה כמשורר מהמעלה הראשונה שהיה מצוי בספרות העולם, כפי שעולה מעשרת הספרים שהעניק יונתן האב לבנו, בהם "מובי דיק" של הרמן מלוויל; "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל גרסיה מארקס; "הזקן והים" מאת ארנסט המינגוויי; ספר שיריו של קונסטנדינוס קואפיס ועוד.

הספר החזיר אותי לראיון שקיימתי עם זיו יונתן לפני עשור בדיוק לרגל אלבום שירים, שכתב והלחין ואותו הוציא בגיל 52, כשקולו העמוק והנינוח הזכיר להפליא את קולו של אביו, כמו גם עיניו הבהירות והרכות. השיחה המרגשת עמו העבירה אותי אל אי אז ב-75', כשבינות לעצים גבוהי הצמרת בקיבוץ שריד הגיח לעברי קיבוצניק במכנסי חקי קצרים ובסנדלים - ולחץ את ידי  בחום כשבאתי לראיין אותו בראשונה.

זה היה נתן יונתן.

להלן קטעים מהראיון עם זיו, המתייחסים לאביו. "יש לי רומן מורכב עם מילים של שירים", הודה. "ישנן תבניות מילוליות שאני מושפע בהן באופן מובהק מאבי וגם נזהר בהן. אני לא יכול לחזור בעקבותיו אל ההרדופים ואל האלונים. הוא היה משורר ואני - פזמונאי. ההצלחה הגורפת של שיריו, שבאמצעות המוזיקה נהפכו לפזמונים, הוציאה מפרופורציה את המקום שהיה לזה בחייו. בכך מכאיבים לנשמתו, כשבמקום להתייחס לשירתו, מתייחסים למוזיקה המצורפת אליה".

יש אומרים, שזה מה שמנע ממנו את פרס ישראל שכה הגיע לו, הערתי. "אני לא יודע", כך השיב. "אף פעם לא הייתי בוועדות פרס. אין ספק שאבי שילם מחיר על ההצלחה  המוזיקלית של שיריו. כשאתה משורר מולחן, ואפילו מוצא את עצמך בראש מצעד הפזמונים, עולם השירה הרציני לא רואה זאת בעין יפה".

אתה הוא הילד שבשיר "ילד בוכה"; הילד שהושאר בבית הילדים בנפרד מהוריו? - שאלתיו. "אכן, הילד הזה הוא אני. הרי שמו אז את כולנו, ילדי הקיבוצים, במכלאות האלה ומשום מה ציפו שנהיה מאושרים".

אביך לא התקומם נגד זה? - הוספתי לשאול. "נהפוך הוא! אבי היה מנושאי הדגל במאבק נגד הלינה המשותפת. היה לו קשה מאוד, כשהייתי בורח בלילות אל דירת הוריי".

אגב כך זיו היה עד לתהליך היצירה של אביו. "בדרך כלל מלחינים שולחים אליו סרט הקלטה או שלעתים הם היו באים בעצמם ואבא היה מקליט את השירים בטייפ קטן, שהייתה לו ידית הפעלה, קדימה ואחורה", העיד. "כך הוא בנה שורה אחר שורה את 'שיר ארץ' בעקבות הלחן של סשה ארגוב.

"סשה היה מגיע אלינו מדי שנה כדי ליהנות מהקיבוץ. הוא בא תמיד עם מצלמה ובאהבת הצילום האדירה שלו את צילומי ילדותי הכי יפים. אולי לא ייאמן, אבל סשה אפילו הלחין מחזמר לאחת מכיתות היסודי אצלנו.

"כל מלחין ושיטותיו. נחום היימן היה שולח אותו לחן למספר כותבי מילים, אבא היה קורא לזה 'הסופרמרקט של נחצ'ה'. למעשה, גדלתי בבית שופע מוזיקה בהיות אמי, צפירה מורה למזיקה במוסד החינוכי. היא הביאה לאבא לחנים רוסיים 'עממיים', שלהם הוא כתב את המילים של שירים כמו 'דוגית נוסעת', ''על ענפי שיטה' ו'טוב ללכת בדרכים".

בן 13 היה זיו בנפול אחיו, ליאור, בסיני בטנק שלו, במלחמת יום כיפור. "ליאור, שהיה מבוגר ממני בתשע שנים, היה אהבת חיי", הצהיר. "למרות פער הגילים בינינו, היינו מאוד קרובים זה לזה עד שלפתע נקרע מחיי".