ברברה סטרייסנד משתמשת יותר מדי פעמים בשלוש נקודות במהלך הממואר שלה. אנטיפתית? קטנונית? מרושעת? או אולי נשמה טובה שחובבת טיפולי שיניים וכריכי פסטרמה? קשה לדעת...


My Name is Barbra" / Barbra Streisand. Viking", מכיל 992 עמודים (באנגלית)

כמעט אלף עמודים כתבה ברברה סטרייסנד על חייה עד כה (בעודה טוענת שוב ושוב שהיא סתם אישה יהודייה רגילה משיכוני העוני בברוקלין ושלא צריך לעשות ממנה יותר מדי עניין. אם כמעט אלף עמודים זה לא לעשות עניין, מעניין לברר מה זה כן לעשות עניין), יותר מעשר שנים טרחה על הטקסט, ומי יודע כמה פעמים השתמשה במהלכו במכשיר הנושן והכה מעצבן: שלוש נקודות. השורה התחתונה: זמרת היא כן, שחקנית בהחלט כן, במאית - פה ושם, אולי; סופרת, לעומת זאת, היא לא. נקודה. או שלוש נקודות, אם לפרגן לילדה שהתייתמה מאביה בעודה בת 15 חודשים ומאז, לדבריה, היא רק מחפשת אהבה והכרה בערכה. ומאות הפרסים, העיטורים והכיבודים שהורעפו עליה, ועוד יורעפו, וגם מחרוזת המאהבים המרשימה שנשזרה בדרכה (שכבתי או לא שכבתי עם וורן בייטי? היא תוהה באחד הפרקים, ומסכמת שנדמה לה שכן) לא הספיקו כנראה כדי למלא את החור שנפער בנשמתה הרכה ואת תחושת הנטישה והבגידה שחוותה כבר כפעוטה בת יומה. אבל על כך אולי באלף העמודים הבאים, של חלק ב', אפשרות מטרידה כשם שהיא לא בלתי מתקבלת על הדעת. שלוש נקודות אחרונות ובואו נתקדם.

הממואר הזה הוא חתיכת מסע שצריך להצטייד לקראתו במימייה מלאה ברצון טוב ובסלחנות בלתי נלאית, ושבסופו אפילו אין כומתה או מדליה, אבל בואו נודה שזה גם לא בדיוק מסע אלונקות, אם כי גרסת האודיו למשל, שאותה מקריאה המחברת בכבודה ובעצמה, נמשכת לא פחות מ־48 שעות. יש עונשים חמורים יותר מאשר לבלות 48 שעות עם קומיקאית גדולה (שממרחק השנים מגלה שבכלל לא הבינה מה מצחיק ב"מה נשמע, דוק?", מהקורעים בתולדות הקולנוע) וכוכבת־על שאפשר היה לקוות באופן כללי שהיא גדולה מהחיים, עד שמתברר שהיא די בגודל החיים, ולפעמים אפילו קטנה (וקטנונית) מהם; ראו למשל את מקרי השיימינג המפוזרים בספר, של דמויות חיות ומתות כאחד.

מנדי פטינקין הנשוי התחיל איתה באופן בוטה על הסט של “ינטל" (למה לא פיטרת אותו, יקירה?) והרס לה סצינה חשובה אחת לפחות (למה לא פיטרת אותו, יקירה?), ועל כך היא לא מסוגלת לסלוח לו גם עשורים שלמים אחרי. לכבס את הכביסה המלוכלכת הזאת כעת זה תרגיל די שפל. וגם להשחיר את זכרם של שחקנים אהובים כמו וולטר מתיאו, שהיה מגעיל אליה לדבריה ואמר שבפלוצים שלו יש יותר כישרון ממה שיש בה, או בנים של שחקנים אהובים, כמו סידני, הבן של צ'ארלי צ'פלין, שהיה מגעיל אפילו יותר, ושבטכניקת ה"או הוא או אני" הביאה לפיטוריו מהמחזמר “מצחיקונת" בברודוויי, שאפרופו קטנוניות, היא מתלוננת שהיה סיוט מבחינתה ושווה ערך למאסר של שנה וחצי (אז למה חתמת על החוזה, יקירה?), כי לעשות אותו דבר ערב אחרי ערב זה נורא משעמם (אז למה חתמת על החוזה, יקירה?). כפיות טובה מסוימת? לא נכחיש.

לעשות אותו דבר ערב אחרי ערב בברודוויי זאת זכות ולא חובה, וזה מה שנקרא גם עסקי השעשועים. אם זה לא שעשע את ברברה, היא הייתה יכולה תמיד לפרוש מהעסקים האלה, שהביאו לה הון אגדי ותהילת עולם. גם לקרוא “גנב" לבן זוג (חי) לשעבר זה קצת מביך, אם כי אולי מגיע לו. רק הוא וברברה וכמובן אלוהים יודעים.

ברברה חוזרת ומתעקשת במהלך הספר שהיא אדם פשוט וטוב ונוח לבריות, ושהאשמתה המקובלת באנטיפתיות ביצ'ית וביחס מחפיר לסובבים אותה היא כמובן שוביניסטית, סקסיסטית ומיזוגינית מיסודה. אוקיי. אז בואו נתעלם מעדויות מרשיעות של עדים בכירים כמו הבמאי הדגול רוברט אלטמן, שסיפר יותר מפעם אחת על ההקרנה הפרטית המיוחדת של אחד מסרטיו שארגן לסטרייסנד לבקשתה. היא באה והלכה בלי לומר שלום, תודה או להתראות, השאירה אותו המום מאחור ומעולם לא חזרה אליו כדי להתנצל ו/או כדי להגיב ולו במילת נימוסין סמלית על הסרט. לא נעים, לא נורא? לא ברור.

בכל מקרה, בניגוד למאמציה להוכיח את ההפך, ואולי דווקא בגללם, סטרייסנד לא עוברת כאדם סימפטי במיוחד, ובהחלט לא כמישהי צנועה (ולא שיש לה על מה להצטנע), אם להתחשב בעשרות הביקורות המהללות על הופעותיה שהיא מביאה כמעט במלואן, וההתפעלות העצמית החוזרת ונשנית מהברקות שהיו לה במהלך הקריירה, רעיונות בימוי שנתנה לבמאים ותיקוני שורות שהציעה לתסריטאים, ומהעובדה שהצליחה לרומם ולשדרג פרויקטים בינוניים רק בעצם נוכחותה. זה לא משהו שמשתמע בין השורות, אלא הכרזה מפורשת שלה.

היא גם מצטיירת כטרחנית לא קטנה, עם פרטי פרטים מייגעים למדי על מה לבשה כמעט בכל רגע נתון בקריירה שלה, עד לרמת הגרביים והגומיות בשיער, מה אכלה (בעיקר כריכי פסטרמה, מתברר, וגלידה בטעם קפה) ומה נאמה בטקס זה או אחר - נאומים שאף הם מובאים במלואם או כמעט במלואם ושהפיתוי לדלג עליהם כמעט מכאיב פיזית. רצינו סיפור ולא נאומים, ביקשנו קצת אבק כוכבים ולא את הפרוטוקולים של זקני הוליווד.

בחזרה לקומדיה, יש בספר קטעים מבדחים ביותר, כמו זה שבו היא קוראת במגזין בעודה ממתינה לשיננית. אם הבנתי נכון, היא אוהבת ביקורים אצל רופאי שיניים ולא רק אצל השיננית, מה שמחשיד אותה לפחות במידה של מזוכיזם, והיא גם בוחנת גברים מאז ומעולם לפי איכות השיניים שלהם, מה שמחשיד אותה לפחות במידה של שטחיות. אז בחדר ההמתנה לשיננית היא מגלה כתבה במגזין על מכשיר מגוחך בעיניה שהמציא אחיו של ניל דיאמונד. דיאמונד למד איתה בתיכון בברוקלין, והיא אפילו לא ידעה שיש לו אח, ושאלה את עצמה מי האידיוט שישלם 1,400 דולר כדי לקנות את ההמצאה המטופשת של האח - ואז נודע לה לתדהמתה שהיא אחת הלקוחות שלו. כלומר, כתוב בעיתון, שחור על גבי לבן, שהיא קנתה את המכשיר שמעולם לא שמעה על קיומו, שהמציא האח שמעולם לא ידעה על קיומו. והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. האנקדוטה הזאת מאיירת לדעתה את השקרים שמספרים עליה בכלי התקשורת עשורים על גבי עשורים, וגם מתרצת בין היתר את המניע לכתיבת הספר - לדפוק קופה, סליחה, לספר את “האמת שלה", כדברי הקלישאה הנפוצה כל כך בתוכניות ריאליטי.

לסטרייסנד היו חיים עשירים ומלאים יותר, ולו כמותית, מאלה של בריטני ספירס למשל, שגילה כמחצית מגילה של סטרייסנד ובכל זאת פרסמה לא מזמן ממואר שעד כה אגב עקף את זה של סטרייסנד במצעדי המכירות. קנת בראנה היה רק בן 28 כשפרסם את האוטוביוגרפיה שלו, שזו כמעט בדיחה. הממואר של הגברת הזקנה מוצדק וכאמור די קריא בסופו של דבר, בעיקר אם באים אליו מאהבה - ואיזו סיבה אחרת יש לבוא אליו על אלף עמודיו. ייתכן שהחלק שהכי חיבבתי בספר הוא הווידוי על תקופת הקלפטומניה שחוותה בנעוריה, כולל פירוט מבדר של טכניקות הגניבה מחנויות שהמציאה בערמומיות יתרה. שם הופיע ניצוץ שובב ופרוע ונטול חשיבות עצמית של ברברה מהשיכונים, על משקל ג'ני מהבלוק, שכּבה אחרי שנעשתה “ברברה סטרייסנד", המותג והתעשייה. וכשברברה הסופרת נכנסת לתמונה - נו, שלוש נקודות, והמבין יבין...