כשאני חושב על סמי מיכאל, אני חושב על אמא שלי. הוא היה הסופר הישראלי האהוב עליה ביותר, והיא זכתה לקרוא שמונה מתוך 11 הרומנים שפרסם. האחרון היה “יונים בטרפלגר", שראה אור ב־2005. היא הלכה לעולמה ב־2007, ולא הספיקה לקרוא את “עאידה", “מעוף הברבורים" ו"יהלום מן הישימון".

הקראתי לה פרקים מכל ספריו בבית האמהות הסיעודי שבו העבירה את שנותיה האחרונות, אחרי שהוסר ממוחה גידול, בהצלחה חלקית בלבד; אין לדעת מה הבינה בדיוק מהנקרא, אבל היה נדמה לי שעל פניה זרח חיוך שלא מיהר לעזוב. גם אם המילים בשבילה היו אז רק חופן של ערפל, כשם אחד מספריו, הזיכרונות בוודאי הדהדו בה.

היו ספרים של “שלושת הטנורים" (עוז, יהושע, גרוסמן) שאמא שלי, שממנה ירשתי תאוות קריאה שאינה יודעת שובע ומנוח (אם כי שלה בכל זאת עלתה על שלי), נהנתה לקרוא, אבל לספרים של סמי מיכאל היא חיכתה כמו למתנות מאהוב יקר. כמו לאבנים מהירח, כמו לאוצרות מלב הים - כפי ששר בעז שרעבי. ככה היא קראה לו תמיד, ביראת כבוד מובהקת, “סמי מיכאל", בשמו המלא, כמו “צ'ארלס דיקנס", כמו “הרמן הסה" או “ויקטור הוגו", כמו “א.ג'. קרונין".

“יצא כבר ספר חדש של סמי מיכאל?", הייתה שואלת בקוצר רוח מהול בערגה. “מתי ייצא ספר חדש של סמי מיכאל?", הייתה חוקרת בטרוניה, כאילו תוהה איך הוא מתמהמה ככה בין ספר לספר, כשהחיים כל כך קצרים. והם אכן היו קצרים, במקרה שלה.
קרונין הוא דוגמה לסופר שקהל הקוראים נשא על כפיים וסגד לו, אבל שלא “התקבל" לקאנון הספרותי במולדתו בריטניה, כאילו שזה מועדון שהכניסה אליו אסורה גם (ואולי בעיקר) למצליחים במיוחד.

הממסד הספרותי הסנובי עיקם את אפו בסלידה מתנשאת כלפי מחברם של הספרים שאמא שלי גמעה וידעה כמעט בעל פה, ושראו אור בעברית בהוצאות צדדיות יותר כמו מזרחי, עדית והמתמיד: “טירת הכובען", “אי האושר", “המצודה", “השנים הירוקות", “עץ הבגידה". כמו בספרים של מיכאל, היו בהם אלמנטים של טלנובלות עממיות - אם כי אפשר לומר דבר דומה כמובן גם על “מאה שנים של בדידות" ו"בין שתי ערים" - והם היו קריאים וסוחפים במידה שנראתה כמעט פושעת לחוקרי ספרות או למי שלא ניהל את אותו מועדון קאנון פיקטיבי ומגוחך.


רבות דובר על פרס ישראל שחמק ללא צדק (כאילו שיש צדק במפעלות הפרסים ששלונסקי כינה פעם “פרסטיטוציה") מסמי מיכאל; הורעפו עליו כמעט כל הפרסים החשובים האחרים (בהם פרסים “אשכנזיים" כמו פרס אשמן, פרס קוגל, פרס עגנון ואפילו עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים), אבל הנחשב מכולם נשלל ממנו. גם כך הוא האריך ימים יותר מעוז ויהושע". יצירותיו התנחלו ברבבות לבבות, ואם לא צפויים להן חיי נצח (כי מי יודע, אולי גם שייקספיר ייעלם מהתודעה מתישהו), הן לבטח לא תישכחנה במהרה, כמו שקרה כנראה לאלו של קרונין.

אמא שלי העריכה, שלא לומר העריצה, גם את פועלו החברתי והפוליטי של האיש המרשים הזה, וייתכן שה"סמי מיכאל" צלצל בפיה גם כמו “קלארק גייבל" או “גרי קופר", אליליה הקולנועיים. היא הלכה להרצאות שנתן וחזרה מהן מוקסמת ומסוחררת כנערה, מתפעמת מהממד האידיאולוגי של מיכאל, זה שהנחיל לו גם פרסים מסוג אחר, כמו “אות הגלבוע לסובלנות ודו־קיום", “יקיר המרכז הערבי־יהודי בית הגפן", פרס רוטרי הבינלאומי על פעילות למען הקהילה ופרס איטלקי על “תרומתו להפצת רעיון הסובלנות בין עמים ובין הדתות במזרח התיכון", ופרס זכויות האדם על שם שולמית אלוני.

הוא היה שגריר השלום מבחינתה, נסיך של אחווה וטוהר מידות, שייצג את כל מה שטוב ונכון בעיניה בעולם בכלל וישראל בפרט; היא גדלה בטבריה בשכנות יפה עם שכניה הערבים, דור שביעי בארץ עם שורשים בגליציה, ואיכשהו הזדהתה עמוקות עם סיפורי המהגרים והמודרים של מיכאל, שתמיד תובלו בהומור חסון.

סמי מיכאל, שנולד בבגדד בשם כמאל סלאח מנשה, עלה לארץ כשהיה בן 23, ואת רומן הביכורים שלו, “שווים ושווים יותר", הוציא כשהיה בן 48. אמא שלי לא הפסיקה לציין את העברית החיה, היפהפייה, העשירה והגמישה של הסופר שבא מלשון אחרת, וכמו בקט, נבוקוב וג'וזף קונרד המציא את עצמו מחדש בשפה אחרת - מה שאי אפשר לומר על שלושת הטנורים, וכמובן אין לדעת אם “זרותו" לכאורה או “מזרחיותו" הבלתי מודחקת (בניגוד לזו של א.ב. יהושע) היו לו לרועץ מבחינת קברניטי הפרסטיטוציה של פרס ישראל, ואם היו בעיניהם, ולו בלי דעת, שווים ושווים יותר.

אמא שלי קראה גם את ספרי הנוער המצוינים של מיכאל, כמו “סופה בין הדקלים" ו"פחונים וחלומות"; דווקא ספרי הילדים שלו, שמן הסתם כתב לנכדיו, כמו “אותיות הולכות לים" ו"צרצרון שר גם בחורף", שאותם הייתי יכול להקריא לה בהנאה ובקלות, יצאו לצערי אחרי מותה.
הרומן של סמי מיכאל שהיה אהוב עליה במיוחד, ושהיה מונח ליד מיטתה בבית האמהות עד יומה האחרון, היה “חסוּת", שליווה חבורה של אינטלקטואלים קומוניסטים, יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים, על רקע מלחמת יום הכיפורים, עם כל עומק תשוקתם המינית והפוליטית.

“כל אדם שרוח הומאניזם מפעמת בו צריך לקרוא את הספר הזה", כתבה אריאנה מלמד ב"הארץ" ממרחק השנים.  אמא שלי לא ידעה את נפשה מצער כשארנה מר־ח'מיס הלכה לעולמה ב־1995. עליה הייתה מבוססת בספר דמותה של שולה, אשתו של פואד הפעיל הפוליטי, שנאבקת בעוולות הגזענות, בעוני ובשנאה, ושבניה חצויי־הזהות ממאנים לסלוח לה ולפואד על הבחירות שעשו בחייהם. לעומת זאת, היא לא ידעה את נפשה משמחה ואפילו מגאווה כשהזדמן לי לעבוד עם בנה של מר־ח'מיס, השחקן ג'וליאנו מר, ולפחות נחסכה ממנה הידיעה על מותו הטרגי והמזעזע, כשנרצח ב־2011, כחודש לפני יום הולדתו ה־53.

סמי מיכאל היה חלק משמעותי ובלתי נפרד מחיי כקורא וכאדם. אני חוזר אל ספריו שוב ושוב ומשתאה בכל פעם מחדש מהתנופה הסגנונית, העוצמה הסיפורית והלהט האידיאולוגי שבוער בכולם. כמו בר־כוכבא בשירו של לוין קיפניס, הוא היה “איש צעיר גבה קומה / עיני זוהר לו", והוא היה גיבור, הוא קרא לדרור. הוא היה יהלום מן הישימון ובתוך הישימון, וכמו שנאמר באחד ההספדים, חצוצרה עצובה תנגן עכשיו בוואדיות חיפה. מלאכת השלום שלו לא הושלמה למרבה הצער, אבל יש לקוות שעתה ינוח בשלום, ואולי ישוחח עם אמי בגן עדן זה או אחר על כל מה שהיה ומה שעוד יהיה.