הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור: פרידה אישית מסמי מיכאל

כשאני חושב על סמי מיכאל, אני חושב על אמא שלי. הוא היה הסופר הישראלי האהוב עליה ביותר, והיא זכתה לקרוא שמונה מתוך 11 הרומנים שפרסם. האחרון היה “יונים בטרפלגר", שראה אור ב־2005. היא הלכה לעולמה ב־2007, ולא הספיקה לקרוא את “עאידה", “מעוף הברבורים" ו"יהלום מן הישימון".

הקראתי לה פרקים מכל ספריו בבית האמהות הסיעודי שבו העבירה את שנותיה האחרונות, אחרי שהוסר ממוחה גידול, בהצלחה חלקית בלבד; אין לדעת מה הבינה בדיוק מהנקרא, אבל היה נדמה לי שעל פניה זרח חיוך שלא מיהר לעזוב. גם אם המילים בשבילה היו אז רק חופן של ערפל, כשם אחד מספריו, הזיכרונות בוודאי הדהדו בה.

הממסד הספרותי הסנובי עיקם את אפו בסלידה מתנשאת כלפי מחברם של הספרים שאמא שלי גמעה וידעה כמעט בעל פה, ושראו אור בעברית בהוצאות צדדיות יותר כמו מזרחי, עדית והמתמיד: “טירת הכובען", “אי האושר", “המצודה", “השנים הירוקות", “עץ הבגידה". כמו בספרים של מיכאל, היו בהם אלמנטים של טלנובלות עממיות - אם כי אפשר לומר דבר דומה כמובן גם על “מאה שנים של בדידות" ו"בין שתי ערים" - והם היו קריאים וסוחפים במידה שנראתה כמעט פושעת לחוקרי ספרות או למי שלא ניהל את אותו מועדון קאנון פיקטיבי ומגוחך.

אמא שלי העריכה, שלא לומר העריצה, גם את פועלו החברתי והפוליטי של האיש המרשים הזה, וייתכן שה"סמי מיכאל" צלצל בפיה גם כמו “קלארק גייבל" או “גרי קופר", אליליה הקולנועיים. היא הלכה להרצאות שנתן וחזרה מהן מוקסמת ומסוחררת כנערה, מתפעמת מהממד האידיאולוגי של מיכאל, זה שהנחיל לו גם פרסים מסוג אחר, כמו “אות הגלבוע לסובלנות ודו־קיום", “יקיר המרכז הערבי־יהודי בית הגפן", פרס רוטרי הבינלאומי על פעילות למען הקהילה ופרס איטלקי על “תרומתו להפצת רעיון הסובלנות בין עמים ובין הדתות במזרח התיכון", ופרס זכויות האדם על שם שולמית אלוני.

הוא היה שגריר השלום מבחינתה, נסיך של אחווה וטוהר מידות, שייצג את כל מה שטוב ונכון בעיניה בעולם בכלל וישראל בפרט; היא גדלה בטבריה בשכנות יפה עם שכניה הערבים, דור שביעי בארץ עם שורשים בגליציה, ואיכשהו הזדהתה עמוקות עם סיפורי המהגרים והמודרים של מיכאל, שתמיד תובלו בהומור חסון.

“כל אדם שרוח הומאניזם מפעמת בו צריך לקרוא את הספר הזה", כתבה אריאנה מלמד ב"הארץ" ממרחק השנים.  אמא שלי לא ידעה את נפשה מצער כשארנה מר־ח'מיס הלכה לעולמה ב־1995. עליה הייתה מבוססת בספר דמותה של שולה, אשתו של פואד הפעיל הפוליטי, שנאבקת בעוולות הגזענות, בעוני ובשנאה, ושבניה חצויי־הזהות ממאנים לסלוח לה ולפואד על הבחירות שעשו בחייהם. לעומת זאת, היא לא ידעה את נפשה משמחה ואפילו מגאווה כשהזדמן לי לעבוד עם בנה של מר־ח'מיס, השחקן ג'וליאנו מר, ולפחות נחסכה ממנה הידיעה על מותו הטרגי והמזעזע, כשנרצח ב־2011, כחודש לפני יום הולדתו ה־53.

סמי מיכאל היה חלק משמעותי ובלתי נפרד מחיי כקורא וכאדם. אני חוזר אל ספריו שוב ושוב ומשתאה בכל פעם מחדש מהתנופה הסגנונית, העוצמה הסיפורית והלהט האידיאולוגי שבוער בכולם. כמו בר־כוכבא בשירו של לוין קיפניס, הוא היה “איש צעיר גבה קומה / עיני זוהר לו", והוא היה גיבור, הוא קרא לדרור. הוא היה יהלום מן הישימון ובתוך הישימון, וכמו שנאמר באחד ההספדים, חצוצרה עצובה תנגן עכשיו בוואדיות חיפה. מלאכת השלום שלו לא הושלמה למרבה הצער, אבל יש לקוות שעתה ינוח בשלום, ואולי ישוחח עם אמי בגן עדן זה או אחר על כל מה שהיה ומה שעוד יהיה.