vימים סוערים אלו, כשכל הסערות נושבות מבית היוצר של המשטרה, מעלה תיאטרון חיפה מחזה חברתי בשם ״גיבור הלובי״. המחזה נכתב על ידי קנת לונרגן, תורגם על ידי ורבין, ומשה נאור ביים את ההצגה.

באמצע המחזה עומדים ארבעה גיבורים השייכים למעמד העובדים בשכר נמוך. המפגשים בין הדמויות מובילים לדרמה פילוסופית מותחת, מצחיקה ומפותלת, שב־ מהלכה כל הדמויות ניצבות בפני צומת מוסרי הרה גורל.

האם היום, לאור ניסיונך והוותק שצברת, ישנן יצירות מכל תחום שהוא שהיית חוזרת אליהן ומשנה אותן או אפילו גונזת?
״בהחלט הייתי משנה כמה ביקורות שכתבתי. התחלתי לכתוב ביקורות ספרים בגיל צעיר למדי, ולא הקדשתי יותר מדי מחשבה לאפשרות שאני פוגעת ביוצרים שלא לצורך. חשבתי שאף אחד לא סופר אותי בכלל ולמי אכפת מדעתה של סטודנטית לספרות, והסופרים נראו לי יצורים מעולם אחר, כמו שחקני קולנוע. לקח לי המון זמן לקלוט שהם קוראים את מה שאני כותבת".

"אחרי השנה הראשונה כמבקרת כבר הייתי מודעת לכך כמובן, ובכל זאת לא ממש הפנמתי עד כמה אפשר לרסק יוצר, לפעמים לתקופה ממושכת מאוד, במשפט ארסי אחד. לא קלטתי את זה ממש עד שעברתי צד והתחלתי לעבוד עם סופרים, כעורכת בהוצאת ידיעות. רק שם הבנתי כמה זה נדיר שספר מקור יקבל התייחסות כלשהי בתקשורת, וכמה לא הוגן שההתייחסות היחידה הזאת היא שטחית או גסה או מזלזלת.
היה לי יותר חשוב לעניין או להצחיק את הקוראים שלי. למרבה המזל, נטיתי יותר לכתוב על ספרים שאהבתי מאשר על ספרים שלא אהבתי (למורת רוחם של העורכים), ובכל זאת יש לפחות חמש או שש ביקורות שכתבתי שאני זוכרת היטב עד היום, ובכל היזכרות אני מתביישת בעצמי ומתחרטת״.

ובכל זאת, אף על פי שהיום את חושבת שהיית בוסרית, אז זכית בפרס על הביקורות שלך. תעודת עניות למחלקי הפרסים בישראל?
״להגשה של פרס ברנשטיין היה צריך לבחור חמש ביקורות מייצגות. אני לא זוכרת בדיוק מה הגשתי, אבל אני זוכרת שכולן היו ביקורות משבחות, כי ספרים שעוררו את התפעלותי גרמו לי לכתוב יותר יפה. אם הייתי בוסרית זה בהתפתחות הרוחנית, ביכולת ההזדהות שלי, בהתחשבות".

"יכול להיות שמבקרי ספרות, ומבקרים בכלל, אמורים להיות קצת אטומים, כי אי אפשר גם להתחשב ברגשות היוצרים וגם לכתוב את דעתך הכנה על יצירתם. אבל למה שאכתוב את דעתי הכנה השלילית על יצירה של מישהו? לי זה לא נתן כלום, וגם לעולם הרחב נראה לי שזה לא תרם.

"במהלך השנים ראיתי שוב ושוב איך כמעט לכל ספר שיוצא לאור יש הקהל שלו. לפעמים ספר נקטל משום שהמבקרת שקראה אותו פשוט לא הייתה הקהל המתאים לו. יכול להיות ספר שבעיני הוא מייגע ובנאלי, אבל בעיני לא מעט קוראים אחרים הוא סוחף ומרגש. קל לראות איך לכל מבקר יש העדפות משלו ונטיות ז׳אנריות אישיות וסלידות ספציפיות וימים רעים ודדליינים דוחקים וכן הלאה. יש העדפות אישיות ויש פגמים אובייקטיבים - 
בעיות תרגומיות, טעויות עריכה ברורות, עומס שגיאות הגהה וכולי״.

"אני בת מזל"

לאחר הצלחתה בעולם ביקורת הספרות, קפצה לתחומים אחרים וגם בהם הצליחה לא פחות. מאיפה האומץ לעבור מתחום אחד לאחר?
״אני לא בטוחה שזה אומץ. אולי זה אופי. יש אנשים שהם באופיים פרילנסרים ויש אנשים שהם באופיים שכירים. מלבד שש השנים בידיעות, תמיד הייתי עצמאית. ואני בת מזל, יש לי דירה. רוב חיי הבוגרים הצלחתי לפרנס את עצמי, אבל תמיד יכולתי גם להיעזר בהורים בזמנים של מצוקה. בנוסף, אורח החיים שלי תומך באופי שלי.

אם הייתי צריכה לגדל משפחה או לפרנס אנשים נוספים, סביר שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי לוותר על המשכורת היפה בידיעות, אבל בהיותי יחידה, לבחור בחיים של עצמאות זה בסך הכל אומר לוותר על מותרות, וזה לא כזה מחיר כבד. יש גם אספקט של מעמד ועוצמה וכוח, אבל אלה דברים שפחות חשובים לי. החופש לחיות חיי  יצירה ולעבור מפרויקט לפרויקט משמעותי בעיני בהרבה. כך שבסופו של דבר כל אחד בוחר את מה שמתאים לו, בהתאם למגבלות מצבו ואופיו, ואני מרגישה אסירת תודה על כך שיכולתי לבנות לעצמי חיים שמתאימים לי״.

ועם הפרביליגיה הזאת תרגמת מחזה על הקושי של מעמד הפועלים לשרוד?
״אני לא רואה את הקשר בין הדברים. בדיוק גמרתי לתרגם את 'לורד פונטלרוי הקטן' לסדרת הרפתקה אף שאין לי תואר אצולה. עיקר הקושי שם הוא לאו דווקא כלכלי, אלא הקושי של השוטרת להתמודד עם ניצול מיני ופטרונות במשטרה הגברית/שוביניסטית/ פטריארכלית, והקושי של הבן ה׳לוזר' מול האב גיבור המלחמה, והקושי המוסרי של אח הגון מול אחיו הפושע וכו'.

"אני אישית לא עבדתי במשטרה ולא נאלצתי להתמודד עם מאבקי כוח על גבול האונס או עם שום סוג של אלימות משטרתית, אבל הרי זה העניין בתיאטרון ובכלל באמנות ובטח בתרגום - לא צריך לרצוח כדי לשחק או לכתוב רוצח".

ואת בחרת לעבוד כפרילנסרית, עם כל החסרונות, כי נתקלת במסגרת עבודתך במנגנונים בקושי מול היררכיה ושררה?
"אני חושבת שהסיבה שעזבתי היא כי רציתי להתמקד ביצירה של עצמי. פחות רציתי לנהל ויותר רציתי ליצור: לכתוב, לתרגם, לחזור למשחק. הבנתי שאני פחות אוהבת להיות מערך תומך יצירה ומעדיפה לעמוד בעצמי במרכז הבמה, לפחות במובן של התמקדות יצירתית. אני עדיין עורכת ספרים, אבל הרבה הרבה פחות. אני מסרבת לרוב הפניות. בעריכה את צריכה לתת את היצירתיות, את כושר ההמצאה ואת הכוחות שלך ליוצרים אחרים.

"כשאת בתפקיד עריכה ניהולי את כל הזמן דוחפת ומקדמת את היצירה של  מישהו אחר.בשלבכלשהוהבנתישהייתי רוצה להשקיע את כל המשאבים האלה ביצירה של עצמי, לא של אחרים, ושלא שווה לי לוותר על עצמי עבור משכורת, גם אם המחיר הוא ערעור היציבות. ואגב, לקח לי המון זמן להצליח לחזור לכתוב. רק בשבוע שעבר פרסמתי נובלה ראשונה ב'אלכסון', יותר משלוש שנים אחרי פרסום הספר שלי. זה הרגיש כמו פקק שהשתחרר. לקח לי הרבה זמן להצליח לחזור לעצמי".
 
האם העובדה שהיית הרבה מהצד השכלתני של הכתיבה - ביקורת, עריכה - גורמת ל״מחסומים״ הללו?
״אני חושבת שכן. קשה להשתחרר מהמבט הביקורתי. לוקח גם הרבה מאוד זמן להשתחרר מהמבט השיווקי. הרי כשעובדים בהוצאה לאור יש מאבק בלתי פוסק בין העורכים והשיווק. ובכלל, אחרי שנים של עבודה מאחורי הקלעים, קל מאוד להיכנע לתחושת 'מה הטעם' ולתת לה להשתלט על החיים.
"מה הטעם לכתוב עוד ספר כשיש כל כך הרבה. מה הטעם להשקיע כל כך הרבה מאמצים, שנים, בספר אחד כשבסופו של דבר הוא יורד מהמדפים אחרי חודשים ספורים. מה הטעם להוציא משהו החוצה. המון שאלות, ולוקח זמן להתגבר עליהן. גם מאוד קשה ליצור בועה של משמעות כשאת לבד. בגלל זה אנשים מצטרפים למסגרות, הולכים לסדנאות, נרשמים לבתי ספר, מקיימים פרלמנטים של בתי קפה".





"מה הטעם לכתוב עוד ספר כשיש כל כך הרבה" רנה ורבין.

"פעם הוצאות לאור היו מקומות כאלו, מסגרות של משמעות וטעם וקיום תחושת חשיבות וערך מחוץ לערך הכלכלי. לפני כשנה התאגדתי עם חברים כדי להקים איגוד אנשי ספר. זאת אומנם התאגדות לצורכי תעריפון הוגן וענייני שכר, אבל אולי נצליח גם לרומם את תחושת הערך ואחוות אנשי המקצוע".

מעבר לאופי העבודה, אחד הגורמים לתחושת הבדידות הוא גם הקנאה והסכינאות בקרב אנשי  הספרות. את בעצמך נכווית ממנה עם כל שערוריית פרס ספיר לאלון חילו?
"זה בסך הכל ספר אחד שערכתי מבין עשרות ספרים אחרים. ספר מעולה. הסופר זכה בפרס, לא אני. גם 'תש"ח' של קניוק שערכתי זכה בפרס, שנה אחר כך, בהרכב שיפוטי אחר. וגם קניוק הוא לא אני. ועשרות ספרים אחרים שערכתי, חלקם מעולים גם הם, לא זכו. עם כל הכבוד לי, ויש כבוד, לא בגללי מישהו מהם זכה בפרס ספרותי".

יש לאן לשאוף

אחרי טעימה והצלחה בכל כך הרבה תחומים, מתבקשת השאלה מה הלאה. מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"לא יודעת מה הכי... אולי אם הייתי רוצה רק דבר אחד לא הייתי מתפזרת על המון תחומים. אני כנראה לא אדם שמתמקד רק בדבר אחד. בשנה האחרונה תרגמתי ספר, ערכתי ספר, כתבתי סיפורים, תרגמתי מחזה, שיחקתי בשתי סדרות טלוויזיה והתחלתי ללמוד תסריטאות".

"אני לא רוצה לוותר על משהו מזה. אני חדשה בתיאטרון וחדשה בקולנוע ובטלוויזיה, והייתי רוצה להתקדם בכל אחד מהתחומים האלה. אני עדיין בראשית הדרך, ולא יודעת אם אצליח לכתוב משהו שיופק אי פעם. אני יכולה להגיד מה לא אעשה: נראה שכבר לא אתקדם באקדמיה, עזבתי את המסלול לדוקטורט בשנה שעברה. וסביר שגם לא אחזור לשחק בתיאטרון ולא אחזור לכתוב ביקורות ספרים בעיתונות".
 
נחזור לנושא היוצרת שבך, הכותבת, מה תגידי לאלה הסוברים כי כתיבה טובה באה מפצע, מרעב, מחוסר?
"לכולם יש פצעים. אני חושבת שהכל יחסי. לא מזמן פגשתי את דרור משעני, שהספרים שלו תורגמו לכמה שפות והצליחו יפה בעולם, ועכשיו מעבדים אותם לסדרת טלוויזיה, והוא במקביל מפתח רעיונות לסדרות נוספות. זה בנושא שאלת ההצלחה - לאן יש לשאוף, והאם פועלים מתוך רעב או פצע, או אפשר לעבוד גם מתוך מקום מבוסס ומצליח. אף אחד לא יודע אילו פצעים כל אחד סוחב איתו ומה הוא למעשה המנוע הכי טוב לכתיבה מוצלחת".