"אני אוהב אותך לא בגלל מי שאתה, אלא בגלל מי שאני כשאני לידך" (גבריאל גארסיה מארקס)

גבריאל אליגיו גארסיה אהב את לואיזה סנטיאגה מארקס איגואראן. אבל הקולונל, אביה של לואיזה, לא אהב אותו. גבריאל ערג אל לואיזה בנגינת כינור מייבבת, פיתה אותה במכתבי אהבה לוהטים, כבש את לבה בשירים שכתב בשבילה, ואפילו ניסה פעם אחר פעם להשיג אותה בטלפון ולשטוף את אוזניה במלמולי תאווה. אולם הוריה לא רצו בו, באיש שנודע כרודף שמלות. בסוף, איך לא, האהבה ניצחה. כמעט כמו בסיפוריו של בנם, פרי אהבתם, גבריאל גארסיה מארקס.

הסופר - שטלטל את חושינו, שהאיר את לילותינו, שהפגיש אותנו עם עצמנו, שהמציא עבורנו את העולם ההוא, הנכסף, שבו אולי היינו יכולים להיות מאושרים - עזב את העולם הזה, האפרורי, לפני שנה בדיוק. הוא הותיר מאחוריו מורשת אדירה, פנטסטית, של מילים שהיו לחזיונות, של משפטים שנצבעו בשלל צבעים, של עבר שמהדהד בכל פעם שאנחנו נזכרים בו. הוא היה לא רק אחד הסופרים החשובים במאה ה-20 אלא גם אחד האהובים שבהם. השפם הזה, החיוך הזה, האנרגיה ששפעה ממנו, שיקפה היטב את מי שהיה ואת מה שרצה להעביר אלינו והשתוקק להטמיע בנו: חמלה, אהבה ואנושיות.

ילד מופנם ובודד

"שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח" ("מאה שנים של בדידות")

ההתחלה הייתה מבלבלת ולא יציבה. מארקס נולד ב-6 במרץ 1927, בעיירה ארקאטאקה שבקולומביה. שני הוריו, הנאהבים והנעימים, נטשו אותו כעבור זמן קצר, משום שאביו החל לעבוד כרוקח בעיר הגדולה בראנקיה. גבריאל הקטן נותר בידיהם הטובות של סבו, הקולונל ניקולס ריקרדו מארקס מאז׳ה, שסיפר לנכדו קרוע העיניים על הקרבות שבהם השתתף או לא, וסבתו, דונה טרנקילינה איגואראן קוטס, חלקה עמו סיפורי פנטזיה על רוחות ושדים ויצאה איתו מבית העץ שבו התגורר למסעות ברכבת. הספר הראשון שקרא היה "אלף ולילה ולילה", וגם הוא תרם לעיצוב עולמו של הסופר לעתיד. המלחמות והכישופים חדרו ללילותיו ושקעו לתוך התודעה של הילד המופנם, שהרגיש, למרות הכל ועל אף האנשים הרבים שסבבו אותו, כולל שלוש דודותיו, בודד מאוד. הם נמנמו שם במשך שנים ארוכות, עד שאותו ילד, שהפך כבר לגבר, יעיר ויהפוך וישגר אותם הרחק הרחק משם, ללבותיהם של מיליוני קוראיו המשתוקקים לחוויות חדשות.

בגיל 10 אביו חזר וסבו מת, החיים עברו למקום אחר, מריר וקודר יותר. הוא שרד את בית הספר, צלח את התיכון, התאהב עד כלות במרסדס, שתהיה אשתו, אחרי שהציע לה להתחתן כבר בגיל 13, וכשסבתו האהובה נפטרה, ידע, בכל נימי נשמתו, שנועד לכתוב, להיות סופר. בגיל 19 יכתוב את הנובלה ״סופת שלכת״, המתארת את חצי השעה הראשונה אחרי שרופא העיירה מקונדו, שאיש לא ממש אהב, נמצא תלוי בביתו, ביום רביעי, 12 בספטמבר 1928. הספר הזה, הראשון שלו, שבו החל לשרטט את קווי המתאר של העיירה הדמיונית, על גיבוריה, קולונל אאורליאנו בואנדיה, פרמינה דאסה, פדרו, פאבלו ויקאריו ורמדיוס יפת התואר, יצא לאור ב־1955.

אז, אחרי לימודי המשפטים שאותם כמובן לא השלים, כבר עבד ב״אל אספ-קטדור״, העיתון הקולומביאני, ששיגר אותו לכל מקום - מניו יורק ועד קראקס. בהמשך עוד ינדוד בין מקסיקו (6 שנים) וספרד (3), עד שישוב למולדתו.





רחוב האש פינת רחוב המים

"בעצם, מוזיקה מעניינת אותי יותר מספרות. ולא רק שהיא מעניינת אותי יותר, אני אוהב אותה יותר״ (גארסיה מארקס)

במשך ארבע שנים, בתחילת שנות ה־60, חווה משבר כתיבה נורא. עד שבזמן חופשה משפחתית, בנסיעה באוטוסטרדה המחברת בין מקסיקו סיטי לחופי אקפולקו, החלה תודעתו לפתע לעבוד, המילים התחברו למשפטים, הפרקים זרמו זה אחרי זה והסיפור שטף מתוכו כמו נהר גועש. התוצאה הייתה ״מאה שנים של בדידות״, ספרו השישי, שהלם בעולם ב־1967 ונמכר ביותר מ־50 מיליון עותקים.

"מאה שנים של בדידות", אחד הספרים החשובים של המאה שעברה, הוא ללא ספק יצירתו הכבירה ביותר. יש המכנים אותה יצירה מדיטטיבית, מסע רוחני של הקורא, הנלקח באישון לילה לאותה מקונדו, עיירה הסובלת מנדודי שינה, שבה הגשם יורד ארבע שנים ללא הרף; רמדיוס היפה, זו שהתחתנה בגיל 9, עולה השמיימה בזמן שהיא תולה כביסה; רופאים שאיש אינו יכול לראות משוטטים לצד מתים החוזרים מהקבר; וקולונל אחד, שפעם, לפני שנים, ראה קרח, מוצא להורג ביריות. אך זהו גם טיול פיזי, של מיניות ותאווה, השתוקקות וזימה, פחד ואימה, גילוי עריות ואהבה זכה, בדרך המופלאה שרק מארקס יכול לתאר בה.

את ״מאה שנים של בדידות״, שוויליאם קנדי מה״ניו יורק טיימס״ הכתיר כספר החשוב ביותר שנכתב מאז ספר בראשית, ביסס מארקס על אירועים שהיו בקולומביה שסועת הקרבות, המדממת לאטה, כמו אותו טבח שביצעו אלה שיש להם (הממשלה ובעלי ההון) באלה שאין להם (מגדלי הבננות). אלה אותם המטעים ששכנו 4 ק״מ בלבד מהבית שבו גדל באזור הביצות של סנטה מרתה, ולחברה האמריקאית שהייתה אחראית לטבח קראו במציאות ״פרוט אנד קומפני״. האלימות הזאת וכן הדת, הכסף והאהבה חברו להם, תחת ידיו, למסכת סיפורים פנטסטיים, מעוררי השתאות, על הרוח האנושית. אותה רוח שנחבטת, אך נותרת במרייה.

אבל מדוע בחר לערפל זאת, באמצעות הסוגה המכונה ״ריאליזם פנטסטי״? אולי משום שדרום אמריקה ידעה שלל מהפכות ולא מעט דיקטטורים, והדמוקרטיה היא ממש לא נשמת אפה. ייתכן שזו הייתה דרכו לחמוק מהתנכלויות חוזרות ונשנות, ממעצרים ומכליאה, ואולי אפילו מהוצאה להורג. כי מארקס היה אדם פוליטי, שלחם למען צדק, חירות ושוויון, ותיווך בין ממשלתו ללוחמי הגרילה במדינה, היה מושא למעקב של השירות החשאי המקסיקני, ואף נאסרה עליו הכניסה לארצות הברית כיוון שהוגדר ״אישיות חתרנית״. ב״כרוניקה של מוות ידוע מראש" הוא מספר על אחיה של אנחלה שמחסלים את סנטיאגו ששכב עמה. למעשה, כותב מארקס, עיירה שלמה הייתה שותפה לפשע; כולם ידעו על כך מראש, כולל הנרצח עצמו. האם זה פוליטי? אתם תשפטו.

״גאבו״ (כך כונה) פיסל וערסל, עיצב וברא, המציא ומחק, הוליד והרג - כמו שכל סופר טוב, טוב באמת, אמור לעשות - עולם סוריאליסטי, מתעתע, שנדמה אמיתי, אך חוקיו שונים בתכלית וגיבוריו אינם בני אנוש רגילים, אולי הם רק נראים כאלה. וב־8 בדצמבר 1982, כשהוא בן 55, זכה לב־ סוף בכבוד המגיע לו, כשהוכתר כחתן פרס נובל לספרות. כעבור שלוש שנים סגר עוד מעגל, כשאת סיפור אהבתם האסורה, רבת המהמורות והקשיים, של אביו ואמו שיבץ ב״אהבה בימי כולרה״ הנפלא.

ב־1999 נודע שלקה בסרטן בלוטות הלימפה. את התקופה ההיא כינה - כנראה רק הוא יכול לעשות זאת - ״זכייה בלוטו״. הוא עבר טיפולים בלוס אנג׳לס; עמל באינטנסיביות על האוטוביוגרפיה שלו בביתו שבמקסיקו סיטי, ברחוב האש פינת רחוב המים; קרא ספרים; האזין למוזיקה; וזכה, בסופו של דבר, בעוד 15 שנות חיים תמימות. שנותיו האחרונות שיקפו שקיעה אטית ומייסרת עקב הדמנציה שאיכלה אותו, עד שנפטר, לפני שנה בדיוק, בגיל 87, כשהוא שבע ימים, מעללים והרפתקאות, ומעלה חיוך גדול על פני כל מי שקורא את מילותיו.

״כשמדד הנגר מידות לארון הקבורה, ראו מן החלון שיורד גשם של פרחים צהבהבים זעירים. כל הלילה ירדו על מקונדו בסופה דוממת, כיסו את הגגות, סתמו את דלתות הכניסה וחנקו את החיות שישנו בחוץ. כל כך הרבה פרחים ירדו משמיים, עד שבבוקר היו הרחובות מרופדים בשטיח צפוף״ ("מאה שנים של בדידות")